בן טלילה ואבי. נולד ביום כ”ו באב תשמ”ה (12.8.1985) בגבעתיים. אח לאיתמר. בהיותו בן שנה ושמונה חודשים הגיע עם הוריו לניירובי, בירת קניה, בעקבות עבודתו של אביו. במקום זה גדל יונתן בנופים ראשוניים, בתוליים ופראיים, וכאן התעצבה והתגבשה אישיותו כאוהב אדם וטבע.

יונתן היה חמד של ילד, שמח ובעל משמעת עצמית, “ילד של אימא” ששיתף את אמו בכול והתייעץ עמה בפתיחות. את רוב ילדותו בילה בניירובי: למד בגן אנגלי ובבית ספר אנגלי, ואף הספיק לבלות שנה אחת בבית הספר האמריקאי. אחת לשבוע למד בבית הספר הישראלי על פי תכנית הלימודים של משרד החינוך, וקנה ידיעות במקצועות עברית, תנ”ך ומולדת.

הקהילה הישראלית בניירובי הייתה קטנה ואינטימית, והקשרים שבין חבריה הדוקים, אך יונתן פגש והכיר גם ילדים ובוגרים בני דתות אחרות והתוודע ללאומים רבים ולתרבויות שונות ומגוונות. המפגש עם החיים המיוחדים כל כך ביבשת אפריקה העשיר את חייו ואת עולמו הפנימי, הטמיע בו ערכים של סובלנות ושל קבלת השונה והאחר, והקנה לו, כמובן, שליטה בשפה האנגלית.

יונתן חיכה מאוד לאח, ועם הצטרפותו של איתמר למשפחה, בשנת 1991, קיבלו בחיבוק גדול. אופיים המיוחד של החיים מחוץ לגבולות הארץ קירב מאוד את שני האחים זה לזה, וחוויותיהם המשותפות כיסו על פער השנים. בעבודת השורשים שכתב איתמר בשנת 2003, סיפר על אחיו, האוהד ה”שרוף” של קבוצת הכדורגל האנגלית “מנצ’סטר יונייטד”: “חדרו בניירובי היה מקושט וצבוע בצבעי הקבוצה, ופוסטרים ודגלי הקבוצה לאורך הקירות”.

בביתו של יונתן דיברו עברית, ופעמיים בשנה הגיעו בני המשפחה לביקור בארץ. בשנת 1998 חגג יונתן את בר המצווה ועלה לתורה ב”בית דניאל” שבתל אביב – מרכז התרבות והחינוך של האיגוד העולמי ליהדות מתקדמת והזרם הרפורמי.

בן ארבע-עשרה היה יונתן כשחזרה המשפחה לישראל, ואת ארבע שנות התיכון עשה בבית הספר החקלאי “מקוה ישראל” שבחולון, שם למד במגמת מדעים. המפגש המחודש עם הארץ לא היה פשוט כלל ועיקר; ההתנתקות מהחברים הישראלים שבניירובי, המעבר ללימודים בשפה שונה והמנטליות הישראלית הקשו על הסתגלותו, אך בעזרת יאיר גנטון, המחנך, שהיה לו למעין חבר קרוב, ובסיוע ההורים, השתלב אט אט בבית הספר, הדביק את הפער במקצועות הלימוד, רכש חברים רבים וקצר שבחים מכל עבר. מספר יאיר: “… מדובר בבחור בעל אמביציה ומוטיבציה גדולה … הוא ידע לעמוד בכל המטלות, עשה בגרות מלאה גם במקצוע העברית, שהיה קשה לו … לא ויתר … בחור שאתה רואה עליו שיש בו משהו מיוחד, משהו פנימי חזק.”

יונתן – “יוני” או “ג’וני” בפי חבריו, “יונתי” כפי שכינו אותו סבתא וחברת המשפחה דליה – היה עלם חמודות, חייכן ונעים הליכות. נער רגיש, ביישן משהו, צנוע, נדיב, וחבר אמיתי. כעת, משמצא את מקומו בארץ, שמח על השינוי החד שהתחולל בחייו: לעומת ניירובי שבה, כדי לפגוש את חבריו, נזקק להסעות ולגמיעת מרחקים, שמח להיפגש בתדירות גבוהה יותר עם החברים החדשים שבבית הספר ובשכונה, לצאת לבלות, לצפות בסרטים, ונהנה מתחושת ביטחון ועצמאות שלא היה מורגל בה. ביתו התמלא חברים ומחדרו בקעו קריאות עידוד רמות בעת שצפו בצוותא במשחקי כדורגל וכדורסל.

יונתן אהב מאוד מוזיקה והיה מחובר אליה כל העת באמצעות מכשיר ה”אייפוד” שלו. הוא היה פתוח לסגנונות מוזיקליים שונים מאוד זה מזה, האזין למוזיקת עולם ולמוזיקה אתנית, למוזיקת רוק, לשירי “החיפושיות” וגם לשירים ישראליים.

בשנות לימודיו בתיכון “מקוה ישראל”, ובטיוליו בארץ, נקשרה נפשו במראות הקסומים, בנופים המופלאים ובריחות האדמה וצבעיה. הערכים שעליהם התחנך בביתו – אכפתיות ועשייה למען הקהילה, העם והמדינה, הובילוהו להחלטה להתגייס ליחידה מובחרת, הקרבית והאיכותית ביותר שידו משגת, מתוך רצון לתרום ולמצות את מלוא יכולותיו. כדי להכין עצמו הצטרף ל”יחידה לקראת גיוס”, ערך ריצות ממושכות והתאמן בחדר הכושר.

בקיץ 2003 סיים יונתן את לימודיו בהצטיינות יתרה. טרם הגיוס עוד הספיק לערוך טיול קסום לאיטליה עם חברתו אפרת שעמה ידע ימים רבים של אהבה וכן טס לשתי חופשות בקניה.

יונתן התגייס לצה”ל ב-25.3.2004, וכשהתקבל ליחידת “מגלן” לאחר גיבוש ה”צנחנים”, לא היה מאושר ממנו. ביחידה, שרב הנסתר בה על הגלוי, פגש בחבורה מגוונת ביותר. חברי הצוות היו בעלי רקע אישי, חברתי ותרבותי שונה בתכלית משלו, אך יונתן אהב אותם אהבת נפש ונקשר אליהם כמו היו אחיו. חבריו הדתיים שבצוות פתחו לו צוהר לעולם היהדות, ויונתן נפעם לגלות את יופייה של הדת. “אנו שונים, שונים מאוד, אך מצאנו את המשותף שגובר על הכול כי בסופו של דבר, כולנו עפים לאותו הכיוון,” היטיב להגדיר עודד שילה, אחד החברים בצוות.

את המסלול המפרך והארוך, של שנה ושמונה חודשים, מהקשים הקיימים בצה”ל – פיזית ומנטלית – עבר יונתן בקור רוח, בנחישות, ובלא מילת תלונה אחת. מפקדיו זיהו את יכולותיו ואת הכישורים המיוחדים שניחן בהם, ושלחו אותו לקורס חובשים קרביים. בספטמבר 2004 סיים יונתן את הקורס, וחזר ליחידה ולצוות. חבריו שכינוהו “עברון” במלעיל, מספרים שטיפל בהם בחום רב, בדאגה ובאכפתיות יוצאי דופן: “חובש מעולה, מהטובים שהיו ביחידה, אדם בעל מוסר אישי גבוה מהרגיל, שערך השלום והפיוס עומד לנגד עיניו בכל אשר יפנה-סמל האנושיות” כך בן ברדיצ’ב, סמל הצוות.

הודות לבגרות, לאחריות ולמסירות הרבה שהפגין, מונה יונתן לשמש סמל הצוות – סגן המפקד בפועל, ומילא את התפקיד באופן מעורר כבוד. בחיוכו המקסים, בשקט ובצניעות ידע להפעיל את חבריו גם ברגעי משבר ולחץ והובילם להישגים. הצטיינותו בכל תחומי העשייה, החתירה לניצחון, ההשקעה הרבה ויכולת ההנעה של הצוות זיכו את יונתן בספטמבר 2005, בראש השנה האחרון בחייו, בתואר חייל מצטיין צוותי. “חייל מצטיין, חכם ואמין בצורה בלתי רגילה, הרוצה מאוד בהצלחת הצוות ומוכן להשקיע ימים כלילות על מנת לתת מבלי הצורך לקבל. תמיד עושה, תמיד ראשון להתנדב ובשקט, בצניעות ובענווה,” העיד מפקדו גיא.

לקראת סיום המסלול יזמה אמו של יונתן הפקת ספר לצוות ובו דברי ברכה של כל אחד מההורים. “… אין קיצורי דרך ורק המתמיד מנצח!”, כתבו טלילה ואבי ליונתן, “ואתה – כמו כל חבריך לצוות – בהתמדה, בנחישות, בהבנת המהות העמוקה של ה’מסלול’, יכולת וניצחת את כל הקשיים! … אנו גאים בהישגיך האישיים וביכולות המצוינות שהפגנת לאורך כל הדרך…”

יונתן היה לוחם אמיץ ומסור ועם זאת מאמין גדול בחשיבותם של ערכי המוסר, ההומניות והסובלנות. את יכולתו לכבד כל אדם באשר הוא שב וביטא יממה אחת בלבד טרם נהרג, עת מנע פגיעה במחבל מבוקש, כפות בידיו.

עשרה ימים לפני סיומו הרשמי של מסלול ההכשרה, ביום ל’ בתשרי תשס”ו (2.11.2005), נאסף יונתן אל האדמה שאהב כל כך. יונתן נהרג במהלך מבצע של יחידת “מגלן” כנגד תשתיות טרור, בעת ביצוע מעצר של מבוקש פעיל “חמאס” בכפר מרכא שבנפת ג’נין. הכוח שאבטח את המעצר זיהה דמות חשודה, ובקרב שהתפתח נורה יונתן בראשו. הוא פונה במסוק לבית חולים, אך פציעתו הייתה אנושה וכעבור זמן קצר מת מפצעיו. בן עשרים היה בנפלו.

יונתן היה ההרוג הראשון של יחידת מגלן ולאחר מותו הועלה יונתן לדרגת סמל-ראשון.

הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, מותיר אחריו הורים ואח. לאחר נפילתו הוסיף אביו לשמו את שם בנו, ונקרא מאז אביונתן.

ספדו ליונתן חבריו לצוות: “יונתן, איבר מאיברינו, בשר מבשרנו, איך נקטפת על ידי רוצח בן עוולה… היית ובעיקר תהיה דוגמה ומופת לחבר טוב, ללב טוב, לאדם שאכפת לו. אדם שמוכן לתת ולהעניק מזמנו ומכל מה שיש לו לאחר, לחבר, לצוות ולמדינה. בצניעות, בלי הרבה רעש, אבל עם המון אהבה. למדנו ממך משהו על מקצועיות, אמינות, רעות ואהבת אדם באשר הוא אדם… היית לוחם של צדק, לוחם של מוסר, לוחם של שלום… אנחנו מבטיחים להמשיך את מלחמתך.”

בתום ימי ה”שבעה”, בטקס מרגש על פסגת הר עבדת, קיבלו הוריו ואחיו של יונתן את סיכת הלוחם שלו. עם סיום הטקס הוזמנו חברי הצוות והמפקדים של יונתן לבית המשפחה, שם העניקו להם ההורים אולרי “לדרמן” שעליהם נחרתו המילים “יונתן עברון 2.11.2005”, הייתה זו הגשמת בקשתו של יונתן מאביו קודם לנפילתו, לרכוש עבור חבריו את האולר שנשא בכליו.

ימים ספורים טרם מלאת שלושים יום לנפילתו, בנוכחות כל הורי החיילים שבצוות, העניקו הוריו של יונתן ללוחמים הצעירים את ספר סיום המסלול, שנוסף לו דף שקוף המתאר את הקרב ואת תאריך נפילתו. על חולצות סוף המסלול הדפיסו חבריו לצוות את מילות שירו של אהוד בנאי: “יונתן עברון, מלאכי ציפורים מעליך מלווים את צעדיך”.

במעמד אזכרת ה”שלושים”, הקריא האב מכתבים שקיבל מיונתן: “18.7.2003. … כששמעתי את החדשות הרגשתי גאה על מה שקרה. הרגשה שלא אוכל לתאר במילים. אלו הרגעים שבהם אני רוצה להיות קרבי. הרגשה שאתה עוזר ושומר על האנשים שלך. זה חשוב לי. אני מרגיש שלם עם עצמי שלתקופת שלוש השנים אני אשרת את ארצי. זו חובתי. מרגיש שבתמורה הצבא ייתן לי פרספקטיבה לחיים וניסיון שלא אוכל לשכוח.”; “3.8.2003. מה שעושה אותי חלש זו המחשבה על אימא, עליך ועל איתמר. מה יקרה אם… ארגיש אשמה אם משהו נורא יקרה. אוהב, ג’וני.” המשיך האב: “יונתן. נהרגת באמונתך. סובלן היית לאחר ולשונה. נתת וקיבלת. האל נתן לך, האל לקח אותך. היית שלם. זה סוף, זו התחלה…”

רבות הן המילים שנכתבו על יונתן ורבים הסיפורים שסופרו עליו. מכתבי הפרידה וההספדים אוגדו בשלוש חוברות הנושאות את השם “אל יונתן. על יונתן. כתובים.”

כתבה חן אונגר, חברת המשפחה: “התדע באמת כמה היית מוערך בחייך? כמה אתה מוערך במותך? התשער את גודל הכאב והעיצבון שנגזר מהווייתך שנסתלקה? נלקחת לגנזי מרומים, כיאה לנסיך מושבך בארמונו של מלך. ובעינינו תמיד תהיה מלאך, היושב לימינו של הבורא, משקיף מלמעלה ואותנו רואה…”

כתב אופיר ברוך, חבר קרוב: “פרח ושמו יוני / זהו פרח יחיד במינו, פרח ייחודי ומיוחד. / פרח צבעוני משולהב, בעל עשרים עלי כותרת. / פרח מזן נדיר אשר פורח ומלבלב כל ימות השנה. / … / פרח עם שורשים עמוקים אשר יונקים מימם / מעמקי האדמה. / … / אני ינקתי מהצוף של הפרח הזה. / מכל השדה הוא היה הכי מתוק / וחזרתי לינוק ממנו שוב ושוב. / עכשיו הפרח הזה קמל, התייבש, / ולא נותר לי יותר מאיפה לינוק, / אבל הטעם יישאר לי בפה לנצח.”

המשפחה שוקדת על הנצחתו של יונתן במפעלים רבים, ולשם כך הקימה את עמותת “קול יונתן”. במרץ 2006, באירוע “חג היחידה” של “מגלן”, הופיעה להקת “שוטי הנבואה” שיונתן אהב מאוד את שיריה, כמחווה לזכרו ולזכר חברו לצוות יוסף גודמן שנהרג בתאונת צניחה.

מדי שנה, ביום שישי שלפני יום הזיכרון, מקיימת המשפחה, בשיתוף עם הנהלת בית הספר החקלאי “מקוה ישראל”, מירוץ לפיד ותחרות ניווט לזכרו של יונתן. במירוץ שנערך באפריל 2006 נשאה דברים אתי רוטלוי, חברת המשפחה ואמה של אפרת, חברתו של יונתן : “יוני, ניחנת בכל אותן מידות ותכונות אופי של יופי חיצוני ופנימי … היית גאווה לא רק למשפחתך, שכה אהבה וחיבקה אותך, אלא גם לבית הספר ולחברים הרבים שהקיפו אותך. ידעת להסביר את דעותיך, אך ידעת גם להקשיב! ידעת לתת ,אך ידעת גם לקבל! ידעת להיות נחוש, אך גם רגיש! … אהבת גם את החיים והחיים אהבו אותך. זכית לאהוב ואהבת ואנו זכינו לאהוב אותך… אנו מבטיחים לך שנמשיך להיות יחד…”

דבריו של איתמר, האח, בטקס יום הזיכרון לחללי צה”ל בתנועת “הצופים”: “… חצי שנה מאז פקחתי את עיניי לאותו בוקר מפחיד, ומאז עיניי נפקחו. כאילו חייתי עד אז בעיניים עצומות… יש מי שיאמר כי הדבר החזק ביותר בחיים הוא המוות. אני אומר שהדבר החזק ביותר במוות הוא החיים. החיים שאחרי. ויש חיים אחרי. מאז שיונתן נהרג למדתי המון. לשאול שאלות, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם, לאהוב ולהעריך את החיים ואת ההצלחות שבהם…”

בספטמבר 2006 התארחו בבית המשפחה חמישים מחבריו של יונתן ליחידה למפגש עם הסופר רון לשם, ששוחח עמם על ספרו “אם יש גן עדן” והקריא בפניהם את הקטע “הוא כבר לא”.

ביום השנה הראשון לנפילתו של יונתן, הקריא יוגב בשם הצוות שיר לזכרו, המבוסס על שירה של חנה סנש “אשרי הגפרור”: “… אשרי הגפרור שנדם ובדומו הציל חיי ילדים ותינוקות. / אשרי הגפרור בפשטותו, / בצניעותו, / אשרי הגפרור שנלחם מתוך אמונה בצדקת דרכו. / אשרי הגפרור שחדל והראה לנו מהו לוחם של מוסר, / אשרי הגפרור שלימד אותנו מהי אהבה, / גם לשונה ולזר. / … / אשרי הלבבות שמסרו נפשם למען העם והארץ ואתה בתוכם, / אשרי הלבבות שממשיכים בדרכם ושואבים עוז מגבורתם…”. לאחר האזכרה קיימה המשפחה “בית פתוח”. המבקרים צפו בגלריית תמונות, בסרט שהורכב מקטעים אסוציאטיביים ושנפתח ב”שיר למעלות”, שיר שריגש את יונתן במיוחד, והאזינו בחדרו לצלילי המוזיקה שאהב. חבריו של יונתן לצוות ומפקדיו קיבלו מידי ההורים פסלון עץ של סיכת היחידה.

במרץ 2007 נערך במיאמי, ארצות הברית, ערב גאלה של “האגודה למען החייל” שבמהלכו סיפרה טלילה על בנה. באותו מעמד הוענקו שתי מלגות ע”ש יונתן ללוחמי “מגלן”, במסגרת פרויקט “Impact” של ידידי האגודה בארצות הברית. ידידי האגודה במיאמי תרמו כספים להקמת מרכז רווחה ללוחמי “מגלן” שאבן הפינה שלו הונחה בימי ה”שבעה”. באותו חודש, מרץ 2007, בטקס המשתחררים של צוותו של יונתן, העניקה המשפחה ליחידה סיכת לוחם, מגולפת מעץ אפריקאי, מעשה ידי אמן מקניה. במהלך אותה שנה עיצבה המשפחה גלויה, המחולקת באזכרה השנתית לכל אוהביו של יונתן, מוקיריו ומכריו, ואלה משתפים את המשפחה בחוויותיהם ובזיכרון שלהם את יונתן. בשנת 2007 יזמו ההורים גם את הפרויקט “הולכים בעקבות יונתן” – טיולים ומפגשים הקשורים בחייו של יונתן ומשקפים את פסיפס חייו, את דמותו ואת אישיותו. הטיול הראשון היה לגלבוע הצופה אל ג’נין, מקום נפילתו של יונתן. הטיול עמד ברוח הסיפור המקראי על יונתן, בנו של המלך שאול, ומותו על הגלבוע במלחמה האחרונה מול הפלשתים. במעמד זה הקריא איתמר, האח, את “קינת דוד”. בשנה שלאחר מכן נערך טיול להרי ירושלים.

הספדה של טלילה בטקס האזכרה במלאת שנתיים לנפילת בנה: “… מסע האין יונתן נמשך. … ובתוך כל האין הזה – יש חיים אחרים, יש בנייה, יש יצירה וצמיחה, יש עוצמות, שדמעות הכאב שוככות לרגע והלחלוחית היא של התרגשות ושל תקווה שלא אבדה. שלושה יונתנים חדשים נולדו, כשדמותו של יונתן שלנו עומדת למול עיני הוריהם, בתמהיל מופשט של סוף והתחלה, של יש מתוך האין, של חיים חדשים מתוך מוות של אהבה, שני בנים בישראל ובת אחת באפריקה…”

זכרו של יונתן הועלה באתר האינטרנט של בית הספר החקלאי “מקוה ישראל”, ובאתרים אחרים נכתבו תגובות רבות של גולשים שסיפרו על האדם האהוב והמיוחד שהכירו. באתר “צורה” התפרסם שירו של יאיר אנסבכר “רצוא ושוב”, שכתב לזכרו.

“שדרת יונתן” – עשרים ושניים עצי ברוש ועץ שקד אחד – כמניין שנותיו של יונתן – ניטעה ב”מקוה ישראל”. הסבירה האם: “בחרנו בעצים תמירים וזקופים, ירוקי עד ומאריכי חיים. עצים שידברו את יונתן לשנים הרבות הבאות.” עצים לזכרו של יונתן ניטעו גם ב”יער הילדים”, מיערות “קרן קימת לישראל”.

“בחייו היה צנוע, שקט, בוטח, ובמיוחד ידע לאמץ בחום את האחר והשונה בסביבתו ובכל אחד מאיתנו.” מילים אלו, שכתב האב, הודפסו על מגילת קלף, ובה משובצים רשימות ושירים שנכתבו לזכרו של יונתן.

ת.נ.צ.ב.ה