בן לאה ומוליק. נולד ביום ג’ בשבט תשל”ד (26.1.1974) בקיבוץ עינת. אח לגונן, חובב ורונית, בעל ליפעת ואבא לאורי (שנולדה לאחר נפילתו).

דרור למד בבית הספר היסודי “מעבר אפק” שבקיבוץ עינת, והיה ילד שמח ושובב. בשעות הפנאי שיחק כדורסל ורכב על סוסים. באחת התקופות שבהן נעדר אביו מהבית, כתב לו: “לאבא שלום, אי-שם בעינת ליד ראש העין יש ילד ששמו דרור שאוהב מאוד את אבא שלו. אבא, אצלנו בסדר ואני חושב שגם בבית הספר בסדר. איך אצלך? אני מרגיש מאה אחוז, אני עוזר לאימא… אבא, שלח עוד גלויה. אוהב מאוד מאוד מאוד, דרור שלך”. באותה הזדמנות, אף הקדיש דרור שיר לאביו: “העולם כולו גדול, / ואני פוחד מכול, / ואבי כזה גדול, / ואני אוהב לזלול, / ואחי אוהב לזחול, / ואחותי היא פחדנית, / ואני הוא האמיץ, / כל היום אני מרביץ…”

בכיתה ז’ עבר דרור, יחד עם כל בני כיתתו מהקיבוץ, ללמוד בבית החינוך המשותף “חוף השרון” שבקיבוץ שפיים. בכיתה ט’ החל להתאמן בקראטה בשיטת שו-טו קאן, ובד בבד שיחק כדורסל. דרור התמיד באימוני הקראטה, וספורט זה הפך אצלו לדרך חיים. הוא הקפיד להתאמן ולשמור על עקרונות השיטה, ואת פירות התמדתו קצר כבר בתחילת כיתה י”ב, כשקיבל חגורה שחורה (דרגה גבוהה, בגיל צעיר, ובתוך זמן קצר). 

משיכתו של דרור להדרכה ולחינוך באה לו מהבית הערכי שגדל בו והתבטאה במהלך שנות התיכון בהדרכת ילדי בית הספר היסודי שבקיבוץ. לימים, תלך נטייה זו ותתגבר.

דרור התגייס לצה”ל ב-26.7.1992. את דרכו הצבאית החל בקורס טיס, אך לאחר כחצי שנה נשר, לשמחתו הרבה. הוא עבר לחיל הרגלים, והוצב ביחידת “מגלן”, יחידה מובחרת של הצנחנים. משסיים את המסלול יצא לקורס קצינים. בהמשך שירת כמ”מ (מפקד מחלקה) בנח”ל, וכמדריך בקורס קצינים בבה”ד 1. לאחר שהדריך מחזור אחד, השתחרר מצה”ל.

תקופה קצרה עבד דרור בקיבוץ, ויצא לטיול הגדול ביבשת אמריקה – הצפונית והדרומית. לאחר כשבעה חודשים של טיול ועבודה בחוץ לארץ, שב ארצה. עם חזרתו לקיבוץ שימש רכז של חברת הילדים. נוסף על כך, היה פעיל בעמותת “חיים” והתנדב במשך שלוש שנים וחצי בבית החולים “שניידר” שבפתח תקווה, במחלקה של ילדים חולי סרטן – דרור אימן את הילדים המאושפזים בקראטה והעניק להם שעות של חסד ותקווה. לאחר נפילתו, הוענק לו “אות המתנדב” של שר הבריאות. כמו כן, במשך כשנה וחצי הדריך דרור ילדים מוגבלים וחריגים במסגרת עמותת “עמיחי”, ועל כך קיבל לאחר נפילתו את “אות המתנדב לשנת 2002” מטעם עמותת “שלם” של משרד העבודה והרווחה.

דרור למד במכללה למִנהל בתל אביב, במסלול משולב: תעודת הוראה, מחשבים ומִנהל עסקים. בשנת הלימודים השנייה שלו, בחודש מאי 2000, נשא לאישה את יפעת.

בשנה השלישית ללימודיו הוצע לדרור ללמד בבית הספר “תיכון חדש” בתל אביב, שם הגיש את תלמידיו לבגרות במחשבים. אמו לאה מספרת שבחופשת הפסח נסע לתיכון כדי להכין את התלמידים לבחינת הבגרות. בעוד היא סבורה שהוא יגיע לכיתה ריקה, בהנחה ששום תלמיד לא ירצה לוותר על החופשה, דיווח לה דרור על כיתה מלאה, ועל כך שתלמידים רבים הגיעו והשתתפו בשינון החומר הנלמד. ביום שהתקיימה בו בחינת הבגרות, ניגש דרור לכל תלמיד ותלמיד והגיש לו שקיק סוכריות עדשים שעליו כתובה ברכת הצלחה. תלמידיו עברו את המבחן בציונים גבוהים.

התלמידים של דרור אהבו אותו מאוד והעריכו את השקעתו הרבה בהם. בתום שנת הלימודים, הציעה הנהלת “תיכון חדש” לדרור עבודה קבועה כמורה למחשבים. בתוך כך, קיבל דרור פנייה ממשרד הביטחון עם הצעה להתגייס לשורות “המוסד”, ולשרת במחלקת המחשבים. דרור בחר להצטרף למשרד הביטחון, כיוון שראה בכך שליחות. אגב כך סיים את לימודיו האקדמיים, וקיבל תואר בוגר במִנהל עסקים.

בפסח 2002 יצא צה”ל למבצע “חומת מגן” שנועד לפגוע בתשתית הטרור הפלסטינית בשטחי יהודה ושומרון. ביום שישי, 29.3.2002, חול המועד פסח תשס”ב, קיבל דרור “צו 8”, והתייצב ביחידתו. לאחר שלושה ימי אימונים, ביום 3.4.2002, נכנס הגדוד לג’נין.

הגדוד של דרור השתתף תחילה במצור על ג’נין, ולאחר מכן החל בפעולות לחימה בתוך מחנה הפליטים. החיילים עברו מבית לבית, דרך קירות הבתים, והתקדמו באִטיות כדי למזער את הפגיעה באזרחים.

ערב לפני נפילתו של דרור בקרב, חל ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. חייליו מספרים כי דרור כינס אותם באחד המבנים, אסף שישה נרות, ולאור הנרות הדולקים אמר: “יש קשר ישיר בין תקופת השואה לבין הקרבות האלו, והקשר הוא שבשואה לא יכלו היהודים להגן על נפשם, ואילו פה אנחנו במדינה עצמאית ואנו אחראים לגורלנו, ואנו נלחמים על גורלה של מדינת ישראל”.

למחרת, אור ליום כ”ז בניסן תשס”ב (9.4.2002), נקלעה מחלקתו של דרור למארב מתוכנן של מחבלים. דרור שהיה עם חייליו נפל בקרב. בן עשרים ושמונה היה במותו. הוא הובא למנוחות בקיבוצו עינת. הותיר רעיה, הורים, שני אחים ואחות. לאחר נפילתו נולדה בתו אוֹרי – בלי שהספיק לדעת כי יפעת רעייתו בהיריון.

על קברו של דרור, שהועלה לדרגת סרן, חקקה המשפחה את המילים “דרכך אהבת האדם – לעולם לא תידם”.

אברי גולן, חבר ילדות של דרור, ספד לו: “הוא היה מהיותר חזקים שקיימים. הכי רגוע, הכי מחושב, ואני בטוח שגם בקרב הזה הוא עשה הכול בלי טעויות. הבן אדם הכי ישר שאפשר למצוא. בחור גדול עם לב זהב ענק”.

כתב אביו של דרור, מוליק: “אתה בן עשרים ושמונה וזה כוח – ולנו לא היה הכוח לשמור עליך, כי בזבזנו את הכוח. נולדת בתוך מלחמת יום כיפור – ונתנו לך את השם דרור כי חשבנו, קיווינו, ציפינו, כי לחופש נולדת, ולחיי דרור נועדת. בתוך המלחמה נפלת – והארץ לא שקטה ארבעים שנה. 
במשך עשרים ושמונה שנים ניסינו לתת לך את המרב שביכולתנו – ואתה החזרת לנו כפל כפליים. אבן גדולה וכבדה רובצת על לבי – ואני בכוחותיי הדלים ובעזרת רבים מהסובבים אותי כאן צריך לנתץ אותה לרסיסים, ומהרסיסים לבנות משהו אחר וחדש שראוי לך דרורי שלי, ואיני יודע עדיין מהו… לא אחדל לחשוב שצריך במדינת היהודים רוב יהודי מובטח לעד, ואני בכוחותיי הדלים אמשיך את שביקשת בשיחותינו הארוכות… נוח על משכבך בשלום ילדי אהובי, מחמד לבי, מי ייתן מותי תחתך בני, בני דרורי, עוף אל מרחבי אין קץ והקיץ כבר בא… שלך בגעגוע בלתי נגמר, אבא”.

אביו של דרור הקים לזכר בנו את העמותה “דרור לכולם” וגייס את כל כוחותיו למען עשייה חברתית-התנדבותית.

דרור הונצח בפרויקט של מכללת סמינר הקיבוצים שבו מוקדשות עבודות סמינריוניות מצטיינות למשפחות שכולות. בדף ההקדשה של עבודתה כתבה שרה אמון למשפחה: “זו זכות גדולה עבורי שעבודת הסמינריון שכתבתי מוקדשת לכם ולזכרו של דרור אשר בחייו היה מקום כל כך משמעותי לילדים ולהתפתחותם”. דף ההנצחה שנכתב על ידי עמית גבע, רכזת הפרויקט, מופיע בכתובת האינטרנט http://info.smkb.ac.il/home/home.exe/2196/12290.

קורות חייו של דרור מופיעים גם באתר האינטרנט של תיכון “חוף השרון”, בפרק “יזכור”.

לזכרו של דרור, כתב והלחין אבישי בן-חור, ידיד המשפחה, שיר הנושא את שמו: “זה היה ביום קיצי / ארזת את המדים / אמרת יפה שלום / והלכת למילואים // לא ידענו שזה הסוף / לראות אותך מגיע / עטוף בדגל המדינה / וקבור בשקט דממה // ג’נין את כל כך רעה / לקחת לנו חיים / לקחת לנו את דרור // אשתך ילדה לך בת / אתה לא זכית לראות / אפילו לא זכית לדעת / נספר לה שהיית גיבור…”

במלאות שלוש שנים לנפילתו, מספרים לדרור אוהביו על בתו אורי, שלא זכה להכיר. כתבה אורלי: “דרור, הדף קטן מלהכיל את כל מה שיש לי לומר לך. אמרו כבר את כל הדברים שאפשר, אך לא אמרו לך עד כמה אורי משגעת. דרור – דיברנו הרבה עליך ואִתך כשיפעת ואני עבדנו יחד, דיברנו הרבה על איזה אבא תהיה וכמה שאתה אוהב ילדים ואיך עזרת, ואיך הילדים אהבו אותך ואיך ואיך. ואיך זה ייתכן שאתה לא אתנו? ואיך זה ייתכן שלא תשמע את הפנינים של אורי? ואיך זה ייתכן שלא תראה איך היא גדלה? ואיך זה ייתכן שלא תראה כמה היא יפה? ואיך זה ייתכן שלא תבוא עם כל האבות ביום שישי להוציא את אורי מהגן? כן, דרור, אורי אצלי בגן. היום אורי דיברה עליך הרבה – ‘אבא דרור שלי נהרג במלחמה והוא לא יכול ללכת’. דרור, אילו רק יכולת – היית גאה מאוד”.

מליק, דודה של יפעת, כתב את הסיפור “מאיפה באמת באים ילדים לעולם”: “ישנם סיפורים על חסידות שבמקורן מביאות ילדים ואולי אפילו דרך הארובה של האח. וישנם סיפורים על כרוביות שבהן פתאום פורח ילד. אבל ישנו גם משהו אחר שעליו מספרים את הסיפורים האחרים. בסיפור הזה תלכי ליד ההר הגדול (גם הר קטן יכול להיות ההר הכי גדול שאת רואה עכשיו) כי ההר הגדול שלך, שאת מביטה אל פסגתו וכשהרכס תוחם את פני הרקיע, וכל כך ברור מאיפה מתחילים השמים הכחולים – מהמקום שההר משאיר להם… מתחת לפסגת ההר הגדול מונח כל ההר כי רק בגללו ישנה פסגתו. כדי לראות את תוכו של ההר צריך לעצור רגע ולהתבונן עמוק עמוק לתוכו, כי שם נולדים הדברים. כי שם לא לבד, בתוך השקט, בשקט, המחשבות מתבהרות ומרגישות. ואז מתחיל משהו בלב. נכון שכמו שקשה לראות את תוכו של ההר – קשה לראות את הלב, אבל אפשר להרגיש, לחוש, לשמוע את השקט (לפעמים יותר קל להקשיב ללב של אימא או של אבא כי כך אפשר לשים את האוזן קרוב קרוב). בבניית בית ובבניית צעצועים מישהו יושב עם נייר ועיפרון ומתכנן את המבנה, את הייצור. את התינוקת שתבוא לפה לא מתכננים – היא מתכננת את מולידיה. וכשהלב רוצה אותה, ואפילו חולם עליה, הוא בונה מעגל ועוד מעגל, וכמו ששמש נראית נורא רחוקה, ואפילו שחושך פה, היא יֵשנה איפשהו – וכך התינוקת – מרגע שהחלום רוצה אותה היא יֵשנה בלב והולכים אִתה לכל מקום, ונוסעים אִתה, ואפילו אוכלים אִתה, ואז יום אחד אפשר גם להרגיש אותה – כי היא יֵשנה, ושהלב דופק אפילו פעמיים ואפילו שהיא נורא שקטה (ולא עושה בלגן בחדר), בגללה העולם לא לבד. ולמרות שכל העולם מחכה לה ורוצה אותה נורא ואין לו כבר סבלנות, היא מחליטה מתי להראות לעולם אותה – ‘ומותר גם לאחרים לחכות לי…’ ואז הלב נותן לה יד ואומר: ‘להתראות, צאי לדרכך…’, ‘אני פה בשבילךְ ואִתךְ…’, והיא פוסעת אל העולם הזה ואומרת ‘אני פה אִתכם’, ובלִבה מתחיל חלום – חלום הילדה שלה…”

ועוד כתב מליק: “שוב אביב, ושוב פורח ורד הקציר בהיגיון כל כך מסודר, פרחיו עולים לפי תור, לפי הגיונו של הטבע. אבל בפנים הלב זועק על חוסר הצדק, על חוסר הפשר של האָבדן – של האין. אם ישנו נוחם בקמילת הפרח הוא המשכו כפרי… אבל איך ננוחם שילדה קטנה אוחזת בידה הפעוטה את אימא וידה השנייה מושטת אל הסיפור… דרור – העולם לא מסתדר בלעדיך, העצים מלבלבים עתה בשבילך – בשביל משפחתך, ואתה נעצרת. רגילים אנחנו לחפש אותך לפנינו, כשאתה מוביל את הטור בטיול בנטף או בכל מקום אחר. אנחנו מביטים סביבנו, אתה ישנו אבל בתוכנו. האביב עצוב, שוב הכיסא ריק גם בפסח הזה, ומחכים שהדלת תיפתח ואתה תיכנס. אני מאמין, שבחיוך מפויס אתה רואה את צעדיה של אורי בעולם הזה, את חָכמתה התמימה של ילדתך המקסימה. הציפורים בונות שוב קן, הירח שוב מלא, ואנחנו צועדים פה בעולם מיותמים ומאמינים – שחיוכה של אורי בתך יכבה מעט את העצב”.

כתבו הוריה של יפעת: “דרור, היית לנו כמו בן נוסף, אימצת אותנו אל לִבך מן הרגע הראשון שנפגשנו. נתת לנו את ההרגשה שעם יפעת אתה מקבל גם אותנו, ברוח טובה, באהבה, והייתה בך הרבה אהבה. הענקת לכולנו הרגשה נפלאה. לקחת חלק מלא במעגל המשפחתי שלנו, הענקת תשומת לב לכל אחד מאתנו – בחיוך שלך, בנוכחות שלך, בעזרה שלך. ואנחנו מתגעגעים… והזמן העובר אינו מרפא. אתה חסר – חסר ליפעת, חסר לאורי וחסר לנו… כל בית אפרים”.

מכתבה של יפעת: “מתגעגעת כל בוקר מחדש… שלוש שנים של אין, של לבד, לבד בלעדיך, לבד במחשבות, לבד במציאות. חושבת על הבזבוז, על ההפסד. על החלומות שנקטעו, על אורי שלא תחווה חיבוק של אבא, על אבא שכל כך רצה ולא הספיק – לחבק, לאהוב, לגדל, לראות את החיוכים של אורי, את שמחת החיים שלה, להרגיש ולשמוע אותה. לחלום אִתה, להיות אִתה. שלוש שנים בלעדיך ואני קמה כל בוקר, מביטה באורי שלנו ורואה את הגאווה הניבטת מעיניך. איזו ילדה נפלאה יש לנו, איך הצלחנו. והלב בוכה. כי אורי תגדל רק עם סיפורים עליך ועם תמונה שעל הקיר. איזו החמצה! החמצה של חיים ומוות…”

ת.נ.צ.ב.ה