בנם הבכור של יפה ומשה. נולד ביום כ”ד בניסן תשמ”ז (23.4.1987) בתל אביב. אח להגר ואוּרי.

בן נולד בשכונת בבלי בתל אביב, לבית מעורב דתי-חילוני, בית שהטמיע בו את ערכי הנתינה והמסירות למדינה. שמו בן-ציון ניתן לו על שם סבו, ושמות החיבה שלו במשפחה היו בן ובנצ’וק. הוא היה בן מסור שאהב את המשפחה. אחותו הגר אהבה אותו מאוד והוא היה מודל לחיקוי עבורה. אוּרי, אחיו הצעיר, העריץ אותו, ובעת שירותו הצבאי דאג לפנק אותו כשחזר הביתה ולהגיש לו את האוכל לשולחן.

בן גדל והתחנך בתל אביב: היה חבר בתנועת “בני עקיבא”; למד בבית הספר הדתי ממלכתי “מירון” עד כיתה ו’; ובבית הספר אמי”ת גוש דן המוכר גם כאמי”ת בר-אילן, שם סיים י”ב כיתות במגמת ביוטכנולוגיה. בן בחר בנתיב הריאלי בלימודיו, הוא היה מוכשר מאוד במתמטיקה, למד במסלול המתמטיקה המואץ לסיום בגרות בכיתה י’ אך פרש ממנו.

במשך עשר שנים ניגן בן בפסנתר. בזכות תכונותיו הטובות, הוא יכול היה להציב לעצמו מטרה בלי להסתכל לאחור, ובנחישות והתמדה לפלס אליה את דרכו. בן היה מוקף דרך קבע בחברים ובחברות כמוקד חברתי, ולא רק משום יפי תוארו. הוא היה אוהב אדם באשר הוא אדם, תמיד ראה את האחר לנגד עיניו, אהב לעזור ולתת לזולת. היו בו רוחב לב, מסירות נפש לאחר. החברות והנתינה היו ערך ונר לרגליו, אם מישהו מחבריו נתקע בלילה, למשל, בן תמיד היה הכתובת לחלצו, לא משנה מאיפה או מה הייתה השעה.

בן היה כל כך “מורעל” על השירות הצבאי, שלדברי אימו היה בשל להתגייס כבר בכיתה י”א. לפני הגיוס טייל עם חבריו באיי נאפה ובקוס. תמיד היה ספורטאי מצוין, בעיקר בכדורסל, ושמר על כושר גבוה. אולם לפני הגיוס הכין את עצמו והגיע לכושר גופני מעולה משום שרצה להתגייס לשייטת.

בנובמבר 2005 התגייס בן ליחידה המובחרת “מגלן” כלוחם.

נתנאל שמעון הכיר את בן משלב הטרום טירונות בצנחנים, ימים ספורים לפני הגיבוש, והעיד שבן כבש אותו בחיוכו הנפלא ובלבביותו, בפשטותו ובאופטימיות שלו. באחד הלילות נמנע בן מלהעיר את נתנאל לשמירה ושמר במקומו, מתוך חברות. אחרי שלב הטרם טירונות “כל אחד הולך למקום אחר,” הסביר נתנאל, “בעצם אתה לא מכיר ואתה לא חייב כלום לאלה שאיתך. ובזמן הזה הוא ויתר על שינה שלו לטובת מישהו שהוא לא מכיר, דבר שאפילו חברים טובים בצוות אורגני מגובש לא עושים!”

בהמשך סיים בן, או בנצי, כפי שכונה בפי חבריו לצוות, קורס חובשים קרביים (כהמשך לקורס מד”א שלמד בתיכון) וחזר ליחידה שלו כחובש. לדברי רעיו לנשק “הוא יצא לקורס חובשים כי היה בו משהו יותר מהרצון להיות רק לוחם. הידיעה שאחד כמו בנצי הוא זה שמחזיק את הכוח לשמור עלינו ולטפל בנו אם ניפּצע הייתה מרגיעה יותר מכל דבר אחר… הוא היה מושלם לתפקיד וכבר במסלול הוא הספיק לטפל בחלקנו ואנחנו אומרים לו היום תודה”.

בן היה רגיש ואסרטיבי, נחוש להצליח, מתחשב ואוהב. על תכונות אלה העריכו אותו חבריו והעריצו אותו. לדבריהם, “בנצי היה אחד מאלה שמובילים ומשנים את כיוון הזרם ולא עוד אחד שזורם איתו. אחד ממעטים. בנצי בשבילנו היה בנצי השפיץ, או בנצי החיה, בנצי הנעול. להוציא אותו מתחת לאלונקה במסעות היה בלתי אפשרי, גם בגלל שהוא חזק מכדי שמישהו יזיז אותו, וגם כי הוא לא היה מוכן לוותר לעצמו ולנוח אפילו לרגע. הניסיונות שלנו ובקשות המפקדים שינוח קצת ולא יגזים לא עזרו… לאלונקה שלנו היו שלושה סבבי חילופים ואת בנצי. באימוני הכוח על חבל או על המתח בנצי היה מגיע עם החולצה של ההכנה לשייטת, עם השרוולים הגזורים. מובן שהמד”סניקים (מדריכי ספורט) היו מחלקים לו מחמאות… לא נשכח בך את האנושיות ואת האכפתיות שגם ברגעים הכי מעייפים לא דעכה… תהיה לנו תמיד לדוגמה, לא תפסיק למשוך אותנו קדימה ותזכיר לנו תמיד לא לוותר לעצמנו, לתת מעצמנו קצת יותר, להיות קצת יותר מנהיגים חיוביים וקצת יותר חברים…”

מפקדו בטירונות סיפר עליו: “חייל מלא ביטחון עצמי, עם שאיפות וחלומות בשמים, בטוח שהוא עומד לשנות את העולם, או לפחות את סביבתו, בעזרת כוח הרצון ואמונתו בלבד… עור שזוף ועיניים כחולות, חזקות, מוכנות. עיניים שמסתכלות עליך המפקד ונותנות לך את התזכורת שלא עומד מולך טירון, כי אם אדם מבין, שעיניו יודעות מה צפוי ומחכות לקבל כל בלת”מ (בלתי מתוכנן) או אתגר. העיניים שלו תמיד חיפשו ללמוד… הפנים הישרות שלו, הרציניות, חצובות, שואלות ואולי אף דורשות לדעת תמיד יותר. גילינו בבנצי רצון עז להצטיין, להוכיח לאחרים ואולי יותר מכך לבחון את עצמו, למדוד את יכולותיו. הוא ראה בכל דבר מבחן. בכל ריצה, גם בפעם העשירית, כשרוב הצוות רק התפלל לסיום הקאדר, בנצי עדיין נתן את המאה אחוז. הוא נכלל באותה קבוצה קטנה של חיילים שהמפקדים העריצו… הרצון שלו להצטיין לא הרשה לו לוותר על אף אימון, הוא היה מגיע אליי ומבקש רשות להוציא ציוד הביתה לשפצר… אין משימה קטנה מדי עבורו… השתדל לעשות כל משימה בצורה הכי מהירה וטובה ותמיד העיר כאשר היא לא נעשתה בצורה הטובה ביותר. העבודה ללא לאות והשאיפה למקסימום נבעה מהאמונה כי הוא עושה תמיד את הדבר הנכון… אחת הסיבות שלבנצי לא היה קושי להביע את עמדתו, להעביר ביקורת כשזו הגיעה, הייתה שהוא תמיד גיבה את דעתו בדוגמה אישית… מנהיגות צריך לקחת. בנצי לקח אותה להוביל את חבריו קדימה”.

בן אהב את החיים ומיצה אותם. כאשר חזר הביתה לא בזבז את זמנו במנוחה, אלא בילה עם חבריו בפאבים ובמסיבות. חבריו ליחידה סיפרו על הנסיעה איתו וביוזמתו לאילת בזמן ה”רגילה”: “… לחופשה הכי כיפית ומגבשת שהייתה יכולה להיות לנו כצוות. למדנו להכיר גם את הצד האזרחי של בנצי, החתיך התל אביבי שמסתבר שהוא תותח ומצליח לא פחות באזרחות מאשר במדים”.

בנצי היה ממנהיגי הצוות והוביל אותו לנורמות של עבודה קשה ומקצועיות. לדברי מפקדיו וחבריו הוא היה דומיננטי, בעל ביטחון עצמי, חבר אמת ורחב לב, ובלט בתפקידו כסמל צוות. הם סיפרו ש”גם כשהחלטה כזו או אחרת של בנצי נתקלה בחוסר הסכמה, הוא לא פחד ללכת עם מה שהאמין בו בביטחון ובלב שלם! כמה הוא אהב את הצוות! כל דבר שהיה קורה בצוות – בנצי הרגיש אחריות מלאה כלפיו כמנהיג טבעי”.

זיגי, מפקד הצוות, העיד: “לפני זמן לא רב קיבלתי את הפיקוד על הצוות. אמרו לי שמשאירים לי חייל חזק מהצוות, להיות סמל צוות. נוכחתי לגלות שזאת האמת, וזכיתי בזמן הקצר, להכיר אותך בזכות אותו תפקיד ועבודתנו הצמודה. בנצי, גיליתי אדם מסור וחרוץ, עם מאפייני מנהיגות מדהימים. השווצתי בך בפני מפקדים ולוחמים ביחידה, שיש לי אחד בצוות שלא מפחד להנהיג. אני גאה בך בנצי. החוזק – פיזית ומנטאלית – הפכו אותך, בנצי, לאדם עם עוצמה. אותה תכונה של חייל בעוצמות גבוהות, באינטנסיביות, במיצוי ובמימוש עצמי מלא, שכנעו אותי שאתה הולך להצטיין בחיים. בקורס חובשים כשיצאת הביתה והצוות היה בבא”ח (בסיס אימונים חטיבתי), באת לסגור שבת עם הצוות. הצוות היה מעל לכול, אהבת אותו, ואנו מחזירים לך אהבה. בנצי, אנחנו אוהבים אותך ונתגעגע אליך. לחיוך המושלם, ליופי, לעוצמה, ולפנימיות שלך… הספקת באיכות המון, בזמנך הקצר, לעולם לא תישכח על ידינו”. עוד כתב זיגי: “אני זוכר אותך חייל אגרסיבי בגוף ובנפש. חזק מאוד ומטיל אימה כשנדרשת לכך. פלא, משום שבאותה נשימה ממש – אתה רגיש ועדין. לוחם מעולה, חובש מצוין. תובעני מאוד, מעצמך ומחבריך. אני מודה, למפקדים היה נוח מאוד כשהיית בעמדות אחריות ופיקוד. ראש טוב. חבר, רודף כיף ודוחק גבולות. בתקופה זו הצוות היה הכול עבורך. את מותך מצאת בדרכים, במשימה שאני שלחתי אותך לבצע, משימה שאתה הצעת, משימה שתכליתה להיטיב עם הצוות”.

אחרי שמונה חודשים במסלול נאלץ בן להישאר בבית וקיבל גימ”לים משום שירו בו מטווח קרוב בכדורי פֵּיינְטְבּוֹל והוא נפצע. בן לא הסכים להשאר בבית ונשאר בבסיסו וחיפש דרך לשמח את חבריו והפציר במפקדו לנסוע לעמותת ‘עזר מציון’ שמשפחתו ניהלה ולהביא לצוותו צ’ופרים. ביום שישי העמיס על ג’יפ המשפחה מכל טוב ובדרכו ליחידה, נפגע רכבו מפגיעת משאית בכביש איילון. בן נהרג בתאונת הדרכים הקטלנית.

רב-טוראי בן (בן-ציון) שי חדד נפל בעת מילוי תפקידו ביום כ”ד בניסן תשס”ו (18.8.2006), והוא בן תשע-עשרה בנפלו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי קריית שאול בתל אביב. הניח אחריו הורים, אח ואחות.

ליאור, חברת ילדות, כתבה לבן מכתב פרידה: “בן, איך אפשר בכלל לכתוב לאדם שכמוך מכתב כזה? לאדם שכל כולו שמחת חיים, ושכל אסוציאציה שנקשרת בשמו קשורה לחיוך, לצחוק, למסיבות, לחברים. ואילו מילים יכולות לתאר את מלך הכיתה של היסודי, אהוב הבנות בתיכון, ואת החייל המורעל שאהב את היחידה שלו עד כדי כך, שכשלא סגר שבת, היה בדרכו לבסיס ביום שישי עם צ’ופרים לכל אלו שכן נשארו. החודש נגמר לך ה’נהג חדש’, כמה אירוני. במהלך השבת יפה אמרה לי שהיא פחדה מהמלחמה בצפון, ושזה החודש היחיד שהיא קצת פחות חששה לתת לך את המפתחות לאוטו. ודווקא עכשיו זה קרה. מי היה מאמין שאחרי אינספור התערבויות של מי יעבור איזה טסט ומתי, הרישיון שהיה שאיפת חיינו ייהפך להיות דבר כל כך נורא?”

דודו יצחק-ז’ילבר חדד הקדיש את ספר שיריו “תחנות עונג” לאביו ולבן-ציון אחיינו. הוא כתב לזכרו שיר בשם “נסיך להוריו ואביר לרעיו”: “נסיך להוריו ואביר לרעיו / לנערות שטבלו בירוק עיניו / חברים שחיבקו ברעות אמיצה / רק שלעד לא תבוא אל קיצה // עת חִיֵיך והקסים בדרכו הצנועה / כשהוביל בבטחה אלי ואדי עלום / זה היה אותו בן, // של הכול או לא כלום // שלחם וגבר בקרבות המגע / טיפל וחבש כל חבר שנפגע / וחייך בביטול, ליטף והרגיע / זה כלום, בוא, ביחד נגיע // כן, זהו בנציון שלנו / שנתן מלוא החופן לרעיו / לכולנו / גם ידע הכי טוב לקרוע את העיר / להוביל את רכבת הלילה לקהיר // אל תשאלו שרופה באש / מדוע רכבו בושש / הרי בליבנו ידענו תמיד / בן יפה לנו נולד / שיישאר נסיך לעד!”

ארגון הגמ”ח (גמילות חסדים) “חסד מציון” על שם בן פועל רבות לחלוקת מזון למשפחות נזקקות בקריות.

מתוך עומק השבר שפקד את המשפחה, בניסיון לתעל את הכאב הגדול למען עשיית הטוב, הועלה רעיון הקמת המכינה הקדם-צבאית למנהיגות, מעורבת לדתיים וחילונים. כך קרה שהמדרשה הישראלית למנהיגות בתל אביב “בני ציון” הוקמה לזכרו של בן כבר בשנה הראשונה לנפילתו. היא מנציחה אותו, את המורכבות שבאישיותו, את רבגוניותו, את הקודש והחול, את חיי המעשה ואת חיי העיון, את החובה לחלום ואת הפרגמאטיות – כפי שאמר מפקדו זיגי. במדרשה – דווקא בלב הבועה התל אביבית – פועלת מכינה קדם-צבאית מהמובילות בארץ, מכינה מעורבת: בנים ובנות, חילונים ודתיים, שלומדים זהות יהודית מובילים את עצמם בעשרה חודשים של הכנה לצבא ולחיי שליחות, דרך יצירת קבוצות (מחזורים) של חברי מעלה. בין היתר הם מקיימים סדרות ניווט בליווי יחידת ‘מגלן’, ומסעות של למידה והכרות עם אוכלוסיות שונות במקומות שונים ברחבי ישראל להעמקת החיבור והאהבה לארץ. בחיבור לעיר תל אביב חניכי המכינה פוגשים ילד בסיכון באופן דו שבועי ומלווים קשישים ערירים בעיר דרך הארגון החברתי שהקימו בשנתה השנייה של המכינה, ‘דור לדור’.

יפה, אימו של בן, ספדה לו: “בן, בתוך כל הכאב והגעגוע האינסופי והמתעצם, הצלחת להיות לי מורה לחיים, לחדור לליבותיהם של כל כך הרבה צעירים בשנים האחרונות שזכו להכיר אותך דרכי ודרך המשפחה ולהתאהב בדמותך… היה בך קסם שכולם נדבקו בך בחייך בעולם הזה, וכעת בעולם של מעלה, כשאנו כאן למטה מרימים את פרויקט המכינה וזה נראה כמו נס כד השמן… זכית להיות אהוב, כמו שרק מעטים זוכים והיום אנחנו מחבקים אותך, אוהבים אותך ומתגעגעים”.

“זוכר אני את כור ההיתוך בחברתך,” אמר יקיר אור, חברו של בן מהתיכון, “זכית בחברים מכל הסוגים, ואנחנו זכינו בחבר כמוך. היית לנו סוג של גשר בין שני העולמות – החילוני והדתי, אפשרת את האיחוד אשר נותן את פירותיו עד היום הזה, בין כולנו. התברכת בשמחת חיים, אותה שמחת חיים שנותנת לבני אדם כוח להתעלות ברגעים קשים, להתקדם ולהסתכל בדרך כלל באור חיובי על הדברים, והיה לך את כל זה, יחד עם רצונך הגדול לשרת את מדינתך, ולתת לה את חייך… כמה סמלי, בחייך היית גשר בין סוגי האנשים, הייתה לך היכולת המיוחדת להסתדר עם כל אדם באשר הוא. והינה הוקם לזכרך גשר, גשר גדול – המכינה, אשר מאגדת בתוכה אנשים מכל קצוות הארץ ומכל הסוגים, הדור הבא של עמנו, אנשים ערכיים ורציניים, חבורה אשר מקדישה שנה מחייה למציאת השורשים והעבר של עמנו… לעשות שירות מועיל יותר למדינה… בכל אחד מאיתנו שוכן חלק ממך, חלק שלקחנו משהייה במחיצתך, אם זו שמחת החיים, אם זה ערך החברות ואם זו הנתינה למדינה, לא משהו שיכול למלא את החלל העמוק אבל לפחות ישאיר בנו, חבריך, את חותמך לעד!.. תקוותי היא שנדע לאמץ ערכים אלו, כולנו כחברה וכפרטים, ואם המוזיקה שלך ראויה, כפי שאני סבור, אם יש בה העומק שאני מאמין שיש, הרי שהיא תמשיך ותתנגן”.

ת.נ.צ.ב.ה