בן רוחמה ושמואל. נולד ביום א’ בסיוון תשנ”ג (21.5.1993) בראשון לציון. אחיהם הצעיר של עומר וניצן.

מתן נולד בערב חג מתן תורה ומכאן שמו. הוא היה ילד יפה תואר עם גומות חן, ובבית כינו אותו בחיבה “מתנוש”. “פרצת לחיינו, ילד קטן ובלונדיני, תכול עיניים”, אמרה אימו, “מתנה אמיתית שלצערנו ניתנה לנו לתקופה קצרה מאוד”.

מתן למד והתחנך עד כיתה ד’ בבית הספר היסודי “שלמון” בראשון לציון ובכיתות ה’-ו’ למד בבית הספר “יסוד המעלה” בעירו. הוא המשיך בלימודיו בחטיבת הביניים “המעיין” ובתיכון מקיף ג’ “עמית עמל” במגמה פיזיקלית.

לצד לימודיו בבית הספר הצטיין מתן בספורט, שיחק כדוריד וכדורגל, ואף זכה עם קבוצתו “עירוני ראשון לציון” בגביע המדינה לילדים בכדורגל.

מתן היה נער נבון, רגיש ואכפתי, חברותי מאוד, בעל לב ענק ומלא חמלה. באופן טבעי הצטרף לתנועת הצופים בכיתה ה’, הדריך בשבט “שורק” ובכיתה י”ב יצא בהתנדבות למשימה אתגרית בשכונת מצוקה במערב ראשון לציון, להדרכה בשבט “רעם”. מתן הצעיר נלחם על כל חניך, וגם אם הגיעו רק שניים לפעולה, לא ויתר עליה. הוא השקיע בהדרכה כי היה לו חשוב להעשיר את חניכיו בחוויות חדשות ולהקנות להם את אהבת הארץ והמדינה.

מתן הצטרף לשתי משלחות של חילופי נוער ומנהיגות אחת של עמותת “דילר” בגרמניה והשנייה בארצות הברית. תוכנית עמותת “דילר” מוכרת כיום כתוכנית מובילה בפיתוח מנהיגות נוער יהודי. היה חשוב לו לייצג את המדינה ואמר “זו זכות גדולה שנבחרתי ושליחות עבורי”.

עם שני אחיו בילה רבות, כחברים קרובים, והשלושה אף יצאו יחד לטיולי ג’יפים. כבעל ידי זהב, ידע מתן לטפל בג’יפ, לתקן ולבנות. עם עומר אחיו הבכור טייל בחו”ל, והשניים נקשרו מאוד זה לזה. את אחיו ניצן שיתף בהתלבטויות וטייל עימו רבות בטיולי ג’יפים.

מתן היה חייכן ואופטימי, תוסס ומלא שמחת חיים. הוא ידע למצות כל רגע בצורה מעוררת השראה ונהנה מהדברים הקטנים והפשוטים של החיים: אוכל, בגד טוב, נגינה בגיטרה בס, האזנה למוזיקה ישראלית, חיוך וחיבוק.

בתקופת לימודיו בתיכון החליט להתגייס ליחידה קרבית, “הכי קרבית שיש”, והאמין שעליו לתרום למדינה את הטוב ביותר שיש לו. לפיכך החליט גם לשפר את כושרו הגופני בקורס אימונים. כשסיפר למדריך בקורס שהוא רוצה לשרת ב”מגלן”, ניסה המדריך לערער על סיכויו להתקבל ולהתמיד במסלול המאתגר, ומתן הציע: “צלם עליי סרט לפני הגיוס, בזמן האימונים בתקופת השירות ובסיום השירות”.

ב-24 בנובמבר 2011 התגייס לחטיבת “הצנחנים” במלוא המרץ והמוטיבציה. לאחר גיוסו ניגש למיוני סיירות והתקבל ליחידה המיוחדת “מגלן” – תכניתו התגשמה.

בתקופת שירותו הצבאי בלט כחייל רגוע ותומך, שעוזר לכולם. כמי שערך החברות היה החשוב ביותר בעיניו, דאג לגבש סביבו את חבריו לצוות. בד בבד לא הזניח כמובן גם את משפחתו הגרעינית והמורחבת.

לארוחות ליל שבת בבית הצטרפו גם אחיו עם בנות זוגם וחברתו ליהי. השולחן שסביבו ישבו שמונה אנשים התמלא בשמחה. בר, חברתו של ניצן אחיו, סיפרה: “בכל סוף שבוע היית חוזר אחוז תזזית לראות את כל העולם. היינו מתחננים אליך שתשב איתנו קצת, שתנוח. אבל אתה בשלך, עם החיוך הזה שלך של “אל תדאגו, הכול יהיה בסדר”. כל רגע פנוי בסופי השבוע האלה ניצל לבילוי עם ליהי, חברתו בשנתיים האחרונות, ועוד הספיק לצאת לטיולי ג’יפים מדן ועד אילת עם חברים מבית ומהצבא.

סיפרה בר: “דיברנו במשפחה על כל מיני הצעות עבודה שהוא קיבל, כמו להיות מאבטח בנמל התעופה בן גוריון, אבל הוא כל הזמן אמר כמה הוא לא רוצה יותר להיות עם נשק, כמה הוא מחכה רק להניח את הנשק”. מתן היה איש של שלום. הוא סיפר להוריו שבמהלך מבצע “שובו אחים” נאלצו החיילים להיכנס לבתי פלשתינאים כדי לבצע חיפושים והוא חש מאוד לא בנוח, כשבכל בית היו ילדים קטנים ומפוחדים שהסתתרו מאחורי אימותיהם. מתן וחבריו לצוות נהגו בחמלה ובאנושיות כלפי המשפחות: אם הוציאו בגדים מהארון, החזירו למקום, כל כלי הרימו בעדינות ונזהרו שלא יישבר. באותה עת, בחודש יוני 2014, התגבר ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבותיו יצאה ישראל למבצע “צוק איתן” נגד החמאס. המבצע החל ב-8.7.2014 בהפצצות מהאוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה כדי לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור.

בשיחה האחרונה עם אימו סיפר מתן שהוא נכנס כעת לרצועת עזה ולא יהיה זמין. “הוא היה באדרנלין להיכנס פנימה ולבצע את המשימות שהוטלו עליו”, סיפרו בני משפחתו. במהלך הלחימה בעזה כתב למשפחתו: “רק רציתי להגיד שהכול בסדר ואני חושב עליכם המון. אני מתגעגע לנוף של השולחן המרובע שכל צלעותיו מלאות בימי שישי. קשה לי לרשום משהו עמוק כי אני חנוק בדמעות כשאני חושב עליכם. אוהב המון ומתגעגע, מתן”. בשיחת הטלפון שלו עם אחיו עומר, שהתקיימה יומיים לפני מותו, הוא אמר: “אל תדאג, אני כבר בא”.

במכתבו לליהי חברתו כתב: “המלאך שלי, לפני שאני מתחיל לכתוב לך בכלל, כל שק הדמעות שלי מפוצץ בדמעות שזולגות לאט לאט. ברגע שקראתי שישבת עם אלון ונמרוד התפרקתי כמו ילדה קטנה. המכתב שלך שמור לי בווסט שלי וקראתי אותו איזה 15 פעמים. מחכה כבר לחיבוק שלך, לריח המקסים שלך ולשינה האינסופית איתך. אוהב אותך כל כך חזק ומתגעגע עד סוף העולם. שלך ורק שלך”.

במהלך הלחימה בעזה תפקד מתן למופת, תמיד לחם בראש, ללא מורא ושמר על חבריו. גם כשמפקד הצוות נפצע, לא איבד את קור רוחו וטיפל בו.

ביום ה-23 של מבצע “צוק איתן”, במהלך סריקות לאיתור מנהרה בחאן יונס בדרום הרצועה, נכנס כוח “מגלן” למבנה ממולכד של מרפאת אונר”א. המבנה התפוצץ והתמוטט על אנשי צוות “עפרון”. סמל-ראשון מתן גוטליב נפל בקרב במבצע “צוק איתן” ביום ג’ באב תשע”ד (30.7.2014). בן עשרים ואחת היה בנפלו. הפיצוץ גרם למותם של עוד שניים מחבריו לצוות, סמל-ראשון גיא אלגרנטי וסמל-ראשון עומר חי, ולפציעתם של לוחמים נוספים. מתן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר הורים ושני אחים. על מצבתו כתבו בני משפחתו את מילות שירו של אביב גפן: “כולנו עשויים אבק של אהבה. רושם בתוך יומן מסע”.

מתן נהרג ארבעה חודשים לפני מועד שחרורו המיוחל מצה”ל. אימו רוחמה ספדה לו: “הזיכרונות מציפים אותנו … אני רוצה לחבק אותך עוד פעם אחת. מי ייכנס כמו רוח הביתה ויצעק, ‘רוחי, הגעתי’? מי יחבק ותמיד תמיד יבטיח לדאוג לי ולאבא? … בחרת ללכת לשירות מאתגר … תמיד סיפרת שהכול סבבה ואתה מרוצה ולא קשה לך, אתה מרוצה – אנחנו מרוצים וגאים … תמכנו וליווינו אותך בכל ההחלטות שלך. היית שלם עם הבחירה שלך. … תמיד השתדלנו לרַצות אותך ולשמח אותך. היית ילד מקסים, רגיש, משפחתי ואכפתי, מאיר כל מקום שהגעת אליו. אי אפשר היה להתעלם ממך, מהחיוּת שלך, מהכריזמה שלך. פיזרת שמחת חיים בכל מקום”. עוד אמרה אימו: “איך נתגבר על הרצון לראות עוד פעם אחת את העיניים הכחולות הקורנות, את הגומות המדהימות, לגעת, לחבק חיבוק אחד קטן, לומר לך כמה אני גאה, בן, ילד שלי אהוב, גיבור שלי … אני עדיין מקווה שתפתח את הדלת שלך בחדר ביום שישי או שבת ותשאל: ‘מי בא לאבו חסן ולים?’ ‘מי רוצה קפה קטן?’ במהלך החודש פגשנו מאות אנשים שלא הפסיקו לספר עליך, קיבלנו מיילים ופוסטים בפייסבוק מכל העולם שמספרים עליך ועל מעשיך, מחבריך וממפקדיך בצבא, ובעיקר מדניאל שהיה מספר הברזל שלך לאורך כל הלחימה, שכינה אותך ‘אמיץ’, ‘גיבור שלא פחד מכלום’.

ניצן אחיו נפרד ממנו בכאב: “מתן, אחי הקטן, חלק ממני. מי שמכיר אותנו יודע כמה היינו קשורים. אני לא יכול לחשוב על רגע – טיפשי… או חשוב… – שלא היינו בו ביחד… אני מרגיש שנלקח ממני חלק שלא אוכל לחיות בלעדיו… אני, ניצן גוטליב, אופטימיסט, מרוסק… מתן היה ילד תכול עיניים, זהוב שיער, יפה לאין שיעור. עם חיוך כל כך גדול שהיה יכול להקיף את העולם. חזק, כמעט לא אנושי. במציאות אחרת היה יכול להיות מלוהק לסרט של סופרמן. אותו ילד היה כמו אור – אני יכול כמעט להישבע שברגע שהיה נכנס לחדר היה הכול בהיר יותר… שמעתם פעם על אח גדול שהעריץ את אחיו הקטן?.. אני שיניתי פה סדרי עולם והערצתי את אחי, אבל איך אפשר שלא?! אני רוצה לצטט קטע של אביב גפן: ‘הכול נרשם בתוך יומן / דפים של זמן / הכול נרשם בתוך יומן / יומן מסע // הכול נרשם בתוך יומן’. בשיחה האחרונה שלנו התכתבנו והוא רשם לי את המילים האלה … הוא סיפר שבמשך כל השבוע הוא שר אותן לעצמו”.

“יצאת למלחמה עם להט בעיניים”, ספד לו אלוף-משנה נמרוד אלוני, מפקד עוצבת “חצי האש”. “התנדבת לשרת בטובה שביחידות, ידעת שלבחירה זו עלול להיות מחיר, אך לא היססת לרגע. עם ישראל משתאה נוכח גבורתך הגדולה”.

אלה חורי, המחנכת של מתן, שוחחה איתו שבוע לפני מותו: “הוא לא דיבר על הפעולות בעזה אלא על הדאגות שבחיי היום-יום. בפעם האחרונה ראיתי אותו בטקס יום הזיכרון. הוא טפח לי על השכם ואמר: ‘באתי להגיד לך שלום, אני הולך’. ואז הוא חיבק אותי. זה היה החיבוק האחרון שלנו. מתן היה בלונדיני יפה תואר ובעל חוש הומור בלתי רגיל. זה כבוד להיות המחנכת שלו. הוא מושא להערצה”.

אמיר, חברו מבית הספר היסודי עד התיכון והלאה, כתב לו: “כמעט אף פעם לא קראתי לך מתן. תמיד הייתי מעוות לך קצת את השם… המון שנים עברנו ביחד… אני לא יודע מתי זה התחיל, החברות שלנו. חברות כנה ואמיתית שקשה למצוא, חברות שצריך לשמור קרוב-קרוב ללב, אהבת אחים. אתה עיצבת את האישיות שלי ואני עיצבתי את האישיות שלך. אתה היית האדם הכי קרוב אליי. יש לי סודות שרק אתה יודע, ולך יש סודות שרק אני יודע. אתה אח שלי במלוא מובן המילה… גדלנו והדרכנו בצופים, ניסינו ללמוד ביחד בבית ספר. בזה לא ממש הצלחנו, אבל אתה תמיד היית אומר את ה’יהיה בסדר’ מלא הביטחון שלך, וחשבנו שיש דברים חשובים יותר לעשות בגיל הזה. טיילנו יחד בכל מקום, ואת הטיול לפני הצבא… התגייסנו יחד לצנחנים וניגשנו לגיבוש שכל כך רצית לעבור ולהגיע ל’מגלן’. יש רגע בגיבוש שלא אשכח. ביום השלישי ראית אותי זוחל… ואתה, שרק סיימת מקצה בעצמך (כמובן ראשון, כמו מכונה משומנת) חייכת אליי בחיוך הכל כך מיוחד שלך ואמרת: ‘אמיר, תשתמש ברגליים’… כמו שרק אתה מכיר אותי, קורא אותי ויודע לעזור בדיוק מתי שצריך… עד הרגע האחרון היינו קרובים, הייתי 500 מטר ממך בחאן יונס.” כשמתן יצא להתרעננות הוא דאג לאמיר ושלח לו הודעת ווטסאפ ובה שאל לשלומו. בסופה כתב: “Peace ya man – שלום גבר”. אמיר ראה את ההודעה רק לאחר מותו של מתן. “כולם מספרים לי על כמה שחיפשת אותי במבצע, בכל דרך אפשרית ניסית להשיג אותי ולדבר איתי אפילו לשנייה. אני מצטער שאף פעם לא יכולתי לענות לך. אני רוצה שתדע שאני אוהב אותך, גאה בך ושאני בסדר… אני לא מצליח להבין את זה שאתה לא תגיד לי, ‘אמיר, בוא לקפה’, … לא תנסה כל שבת לגרור אותי לטיול ג’יפים, שלא אשמע אותך מדבר בהתלהבות על שיגעון חדש שמצאת ועל איך שמיד אתה מתחיל לחקור אותו, שלא אוכל לתכנן איתך תכניות לשחרור… לכל מקום שאלך, אקח אותך איתי, אני ואתה לא נפרדים לעולם … אמרת שמשפחה לא בוחרים, אבל חברים כן, ואני בחרתי אותך לכל החיים. האופי שלך, האש שבך, האהבה שלך, הגבורה שלך, כל אלה הם חלק ממני. אני אוהב אותך”.

שון, חברו לצוות, כתב: “רציתי לכתוב לך מהלב… הרי סלנג היה השפה הרשמית שלך… ההלוויה שלך הייתה מפוצצת באנשים, וכך גם השבעה. מדי ערב התמלא רחוב חנה רובינא כולו בשולחנות כי כבר לא היה מקום בבית או בחצר… הראשל”צים הסבירו שגוטליב היה כוכב רציני בראשון, בדיוק כמו שאמרת תמיד. ניסינו לעצבן אותך ולצחוק עליך שאתה מקשקש ושבטח אף אחד לא מכיר אותך בראשון, אבל ידענו שאתה צודק… כל דבר קטן מזכיר אותך. מה’סמוראי’ שעומדת מיותמת בחניית ביתך, ועד מצלמת הגו-פרו שאיתה לא הפסקת לצלם. מרגלי העץ ביחידה שהיו הפק”ל שלך, ועד לציוד שלך שתמיד היה ברמה הכי גבוהה שיש. מפאנטה – משקה האלים, ועד צ’יטוס גבינה – החטיף של האלים. מבלורית בלונדינית של לוחמים ועד משקפי ריי-באן שחורים וגדולים… בכל רגע אתה נמצא… מעלה חיוך קטן על הפנים, שמיד מתחלף בעצב וגעגוע שחונקים את הגרון… היית בן אדם של שלום. לא רצית למות בקרב. רצית כל כך להשתחרר כבר ולהתחיל את החיים. לטוס עם כל הצוות לאמסטרדם. ללמד את כולנו איך מעשנים כי כמו שתמיד אמרת, כולם בצוות הזה סאחים”.

במהלך השבעה יזמו חבריו של מתן את הרעיון להנציח את חברם, שאהב לטייל ולגלות תרבויות ומקומות חדשים, באמצעות דבקית (סטיקר) שבה נכתב המשפט של מתן לאמיר: “Peace ya man”. בטיוליהם בעולם, הם מצלמים את הדבקית על רקע הנוף המיוחד ומעלים לאלבום התמונות בפייסבוק “זוכרים את מתן”. כך מתגלגלת הדבקית ואיתה מונצח סיפורו של מתן.

בקריית החינוך “העמית” נקרא חדר מועצת תלמידים על שמו של מתן, שהיה פעיל מאוד מבחינה חברתית.

בראשון לציון הוקם שבט “צופים” שנקרא שבט “מתן”, ונפתח קורס מנהיגות צופי לזכרו. בשבט “שורק” נקרא גדוד שכבה ד’ “מתן” לזכרו.

באתר וואלה אפשר לצפות בקטעים מהסרט התיעודי שצולם על אודותיו.

חברו אלון נקש כתב לזכרו את השיר “מתנה שקופה”, ששגב הרוש הלחין.

ת.נ.צ.ב.ה