יוסף גודמן

 

 

יוסף גודמן ז"ל

בן חנה ומרדכי. נולד ביום י"ב בסיוון תשמ"ה (1.6.1985) ברובע מנהטן שבעיר ניו יורק, ארצות הברית. הבן השני במשפחה – אח צעיר לשמעון, המבוגר ממנו בשנה וארבעה חודשים, ואח בוגר ליהודה, נפתלי, בנימין, אשר, מירי, רחלי ודני.

בן תשעה חודשים היה יוסף כשעלה לארץ עם הוריו ועם אחיו שמעון, במרס 1986. תחנתם הראשונה הייתה במרכז הקליטה שבמבשרת ציון, שם ביקרו יוסף ואחיו בגן המקומי ועשו את צעדיהם הראשונים בארץ. בדצמבר 1986 עברה המשפחה לאפרת, כאן הקימה את ביתה והכתה שורשים. יוסף החל את לימודיו בכיתה א' בבית הספר הממלכתי-דתי "עשה חיל" שביישוב, ולמד בו עד כיתה ו'. ספורט היה המקצוע האהוב עליו, ולא בכדי; הצטיינותו בענפי ספורט שונים הייתה יוצאת דופן, והוא התקבל לנבחרת הריצה של בית הספר שהשתתפה בכמה מירוצים שנערכו בירושלים, לנבחרת השחייה של אפרת, ולנבחרת הכדורגל המקומית שבה שיחק מכיתה ג' ועד כיתה ח'.

את המשך לימודיו עשה יוסף בחטיבת הביניים "אור תורה סטון" שבאפרת, ובמרכז הלמידה הדתי על שם אמתי ("מל"ד") בירושלים. תיאר אותו חברו גרשון: "ילד עם חיוך מקסים, שופע חברים, מוקף באהבה, ילד אנרגטי שלא נח לרגע אחד, שחווה ורוצה להרגיש כל פעם מחדש, בכל רגע נתון ביום, ולא משנה איך ובאיזו צורה. העיקר להתמלא ולתת שקט ומנוח לנפש הגדולה והכל כך מיוחדת…"

שעות רבות השקיע יוסף באימוני הספורט, אך משפחתו האהובה היא שעמדה בראש מעייניו, וכבר בהיותו נער צעיר הגיע בסוף כל יום לימודים לפיצרייה המשפחתית שבאפרת, וסייע בה להורים. בן למופת היה יוסף, מסור להוריו, דואג תמיד לאחיו ולאחיותיו, וקשור מאוד לסבא ולסבתא. הוריו מספרים כי כשחלה סבו במחלת הפרקינסון, ליווה אותו יוסף ועשה הכול על מנת להקל על סבלו.

ככל שגדל, התבגר והתחזק הפך יוסף לדמות משמעותית בפיצרייה. מהיר תפיסה היה ולמד על נקלה את סודות הכנת הפיצה, ולא חדל לחפש דרכים לשפר את טעמה הנפלא ולהפוך אותה לאגדית. הוא היה חרוץ, למד לעבוד בלחץ זמן, והתאים עצמו לדרישות המיידיות של הלקוחות. אלפי פיצות הוכנו בידיו המיומנות, ושמן יצא למרחוק. גם השיפורים בדרכי העבודה שהציע הוטמעו, והביאו תועלת רבה.

יוסף אהב מאוד פוטבול אמריקאי, אהבה שהנחיל לו אביו, ששיחק בליגה האמריקאית בישראל. במהלך השנים ליווה יוסף את אביו למשחקי הפוטבול שנערכו בירושלים, וכשהיה בתיכון החליט כי הגיעה העת כי תוקם ליגת פוטבול גם לנוער. הוא פנה אפוא לסטיב לייבוביץ', מנהל הליגה לפוטבול אמריקאי בירושלים, וזה נענה לאתגר. יוסף ארגן קבוצה של חברים שהחלו ללמוד את המשחק, וגילו התלהבות רבה. כיום נקראת הליגה שהקים על שמו –"The Yosef Goodman High School Football League". גם בקבוצת הפוטבול "פיצרייה אפרת" – קבוצתו של אביו – שיחק יוסף, והיה שחקן מצטיין. בשנת 2004 היה לחבר בנבחרת ישראל, והשתתף בתחרות בין-לאומית בפוטבול אמריקאי שהתקיימה ברפובליקה הדומיניקנית. לאחר גיוסו אף לימד את הצוות שלו לשחק פוטבול.

אמונתו של יוסף בבורא עולם ויראת שמים שהייתה בו עמדו ביסוד הווייתו. הוא הקפיד לא לדבר לשון הרע, תמיד הדגיש את הכרת הטוב, הרבה לתת צדקה ולבו היה פתוח לכול. "הוא רצה תמיד לעזור לאחרים ולתת, ולתת, ולתת" אומרים הוריו, ומוסיף אחד מחבריו: "כשהיינו נתקלים במקבצי נדבות, יוסף היה נעצר ליד כל אחד שפגש, מוציא מכיסו כמה שקלים ונותן, והיה אומר לו 'תרגיש טוב, רק אל תקנה עם זה סמים', ואז היה אומר לי 'כנראה שמי שמקבץ צריך את זה…'?"

הרצון העז לתרום ולהעניק הדריך את יוסף גם בשאיפתו לשרת כלוחם. נחוש והישגי היה יוסף, ומשהציב לנגד עיניו מטרה – חתר להשיגה ולא חסך שום מאמץ לשם כך. לפיכך השקיע בהכנות אינטנסיביות וציפה לגיוסו בכליון עיניים.

ב-25.3.2004, שבוע לאחר שחזר מהתחרות הבין-לאומית בפוטבול, התגייס יוסף ל"מגלן" – מהמובחרות שביחידות חיל הרגלים, שרב הנסתר בה על הגלוי. לכל אורך מסלול ההכשרה המפרך הפגין יוסף נחישות ומוטיבציה גבוהה, בלט בכושרו הגופני המעולה ובשריריו החזקים, וכמו תמיד, השקיע מאמצים בלתי נלאים כדי לשפר את יכולתו האישית עוד ועוד.

הכריזמה הסוחפת של יוסף ויכולת המנהיגות שלו הפכו אותו לעמוד התווך של היחידה, בבחינת "ממני תראו וכן תעשו". "גודמן" כינו אותו חבריו לצוות, והתכוונו לכל הטוב שהיה בו ושהעניק מעצמו. ואכן, יוסף היה חבר נאמן ודואג, סייע לחבריו במסעות המתישים, תמך ועודד בשעות הקשות. "גודמן בצוות הוא שם דבר," העיד מפקד היחידה, "תמיד הולך בחוד עם המקלע, מוביל, 'מספר אחד', מקצועי ואמיץ לב." 'סופרמן', הלוחם הכי טוב בצוות, אלוף הפלוגה," הפליגו בשבחו המפקדים.

תקופת שירותו של יוסף הייתה תקופה של פריחה, אושר וסיפוק; הוא היה "מורעל" על "מגלן", אהב את החברים ואת המפקדים, האמין בחשיבות העשייה של היחידה והיה גאה בתרומתו להגנת העם והארץ. האנרגיה שניחן בה הייתה אין-סופית, וגם בחופשותיו הקצרות, לא בזבז אף לא רגע אחד: "היית חוזר מהצבא ביום שישי אחרי שבוע קשה, עוד לא הספקת להגיד שלום וכבר היית על בגדי ספורט, גורר איתך עוד שכן או שניים בדרך לריצה לתמר," נזכר אחיו, יהודה.

הצניחה הראשונה של יוסף שאליה הוזמנו בני משפחתו הייתה אירוע בלתי נשכח. המשפחה הגיעה לפלמחים, ומאחר שלא ידעו מה יהיו תנאי השטח, לא הביאו עמם את סבתא, המרותקת לכיסא גלגלים. יוסף שחיכה מאוד לבואה כעס, ודרש מאביו להביאה למחרת. בצניחה הבאה הייתה סבתו נוכחת והתרגשה מאוד, וגם התרגשותו של יוסף גאתה.

ימים קשים עברו על יוסף בעת יישום תכנית ההתנתקות מרצועת עזה, שצוותו לקח בה חלק. "חשנו בסערת הרגשות שלך," סיפר מפקדו, "כמו גם בכעס ובאכזבה. אבל אני גאה בך על שהשכלת לשים את העמדה האישית בצד ומילאת באחריות ובמסירות את המשימות שהוטלו עליך כדי לשמור על צוות אחד, יחידה אחת, צבא אחד ומדינתנו היחידה." גם ברגעי השפל הללו לא התבטלה מידת החסד שביוסף: "יום לאחר הפינוי," סיפר חברו, "פגשתי את יוסף. אמרתי לו שלא דואגים בכלל למגורשי גוש קטיף, ושחסרים להם הרבה דברים. באותו הרגע, מתוך לב ענק לעזור לאנשים, הוא הוציא מכיסו 150 שקל ואמר לי 'קח, תדאג שזה יגיע למי שצריך…'?"

כשלושה חודשים לפני נפילתו של יוסף איבדה יחידת "מגלן" את אחד מלוחמיה, סמל-ראשון יונתן עברון, בפעילות ללכידת מבוקש בג'נין. היה זה החלל הראשון של היחידה והלוחמים הוכו הלם, אך יוסף קיבל על עצמו את התפקיד לאסוף את השברים ולחזק את חבריו. "בנחישותך ובחברותך סחפת והדבקת את הצוות לכדי שלם אנושי אחד הגדול מסך חלקיו…" ספד לו מפקדו.

יוסף היה אחד מחמישה חברי צוות שביצעו צניחות מיוחדות ומורכבות בתנאים שונים. על הצניחות המיוחדות שעבר מעולם לא סיפר להוריו והם גילו זאת רק לאחר מותו.

יוסף נפל בפעילות מבצעית בניצנים ביום ד' בשבט תשס"ו (2.2.2006), בתאונת צניחה מחרידה. באותו יום נערכה צניחה מיוחדת שאליה נבחרו חמישה חיילים נבחרים מהיחידה, כחלק מהאימונים השוטפים. יוסף היה גאה ביכולתו להשתתף באימונים קשים וייחודים. במהלך הצניחה, שבה היו חברי הצוות קרובים זה לזה, הסתבכו רגליו של מפקדו, סגן גיא, בחבלי המצנח של יוסף ושניהם החלו ליפול במהירות. יוסף פעל בקור רוח וניסה לבצע את תרגולת החירום; הוא ניתק את המיתרים ובכך חילץ את מפקדו אשר נחת בשלום על הקרקע, אך המצנח הרזרבי שלו עצמו לא הספיק להיפתח היות שכבר היה קרוב מדי לקרקע, והוא נהרג. הייתה זאת הצניחה האחרונה של יוסף, צניחה מספר שלושים ושמונה.

יוסף היה בן עשרים בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים. מתארים ההורים את יום הלוויה: "ביום שישי לפני הצהריים נפתחו ארובות השמים, וגשם עז החל לרדת. השמים השתתפו איתנו באבלנו. מההתכנסות בבית הכנסת באפרת עד סיום טקס ההלוויה בהר הרצל לא פסק הגשם. מההמונים שליוו את יוסף הבנו שהיה בו משהו שמשך אותם להיות איתו גם ברגעיו האחרונים." יוסף הותיר אחריו הורים, שישה אחים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל-ראשון.

על קברו ספד לו האח יהודה: "… היית מיוחד, גיבור, נחמד, מנומס, יפה, חזק, טוב לב, היה לך לב זהב! היית בשבילי הכול – אח, חבר, מדריך, יועץ … לימדת אותי להיות החלטי, לדבוק במטרה וללכת איתה עד הסוף … דאגת להדגיש לי שוב ושוב את חשיבותה של המשפחה. שימשת לנו לדוגמה איך צריך לנהוג אח גדול. אתה מצטרף היום לסבא, שכל כך הערכת ואהבת. כשסבא נפטר דאגת להנציח את שמו על הברכונים בחדר האוכל של היחידה … התווית לנו דרך מיוחדת, דרך של אהבה, של כבוד, והרבה אמונה. ננסה להמשיך בדרך שהלכת, לא להפסיק לצעוד קדימה…"

ספד ליוסף מפקד היחידה: "… משאיבדנו את גודמן – איבדנו דמות מרכזית ביחידה. לוחם עשוי ללא חת, אמיץ, חזק ואכפתי. בעל פוטנציאל אדיר של מנהיגות, עשייה ויצירה. פרחת ביחידה, זרחת מאושר … הקסמת אותנו: לפעמים נראה היה שאתה מגלם בדמותך ובמעשיך את החלום ואת המעשה הציוני כולו. אדם שאיתן בעמידתו ואיתן בעמדותיו. אדם שאינו מרבה להתלונן ואינו נותן לשום גורם לשבור את רוחו או את גופו. לוחם עז המתנדב תמיד להיות במקום המסוכן והמורכב ביותר… אני מצדיע לך."

הספדו של סגן גיא, מפקדו של יוסף: "… יוסף היה לוחם במלוא מובן המילה. … איש אמיתי של הכול או כלום, אין לעגל פינות … אדם מלא רגש ואהבה לסובבים אותו ולמה שהוא עושה. יוסף היה מעמודי התווך האיתנים של הצוות, מוביל בצוות בכל מה שקשור ללחימה ולהסוואה, והנגביסט הטוב ביחידה. רק אתמול היינו במטוס, ולפני הצניחה הצמדנו אגרוף לאגרוף עם חיוך כי ידענו שתמיד הכול יהיה בסדר, ונותנים אחד לשני כוח לפני הצניחה… הייתה לי הזכות והכבוד להיות המפקד שלך, וחבר בכל פעם שהיית זקוק לאחד כזה… במותך הצלת את החיים שלי, ממשיך לשמור עליי… לא אשכח אותך לעולם."

דברי ההספד של גרשון, חברו הקרוב: "… היית איש של אתגרים, אדם שנותן את כל כולו ל'מטרה שמקדשת את האמצעים', פיזית ונפשית. כנראה לא סתם ניתן לך שם המשפחה Goodman, כי כזה היית, גבר שהולך עם ה'אני מאמין' שלו עד הסוף, ילד מחויך, חזק, שואף להכי טוב שיש, ושמאמין בצדקת הדרך…"

יוסף הונצח במפעלים שונים. בית הספר "עשה חיל" שבאפרת הנציחו בפינת חי על שמו, שנחנכה בטקס מרגש במעמד הרב ריסקין ומשפחת גודמן.

קרן פסיפס, התורמת כספים למיעוטי יכולת, הוסבה על שמו של יוסף ועל שמו של אליעזר גלוברמן. כחלק מפעילותה, נערכים שיעורים וחוגי בית לעילוי נשמותיהם.

בי"ח בניסן תשס"ו התפרסם באתר האינטרנט "כיפה" מאמרו של דוד קלר, שנכתב לעילוי נשמתו, העוסק בגישות השונות ביחס לניחום אבלים בשעת צערם.

ב-29.1.2009 ערכו לוחמי "מגלן" ומאמנם עמוס גופר ריצה של שמונה קילומטרים בהר איתן לזכרו של יוסף. כתב עמוס: "גודמן, אתה הלוחם הטוב מכולם, לוחם עם לב ענק ורגיש בעל חיבוק אדיר ולחיצת יד מלאת כנות ורגש. נדמה שהכול היה קטן עליך, תמיד קיבלת הכול בחיוך ענק ותמיד שאפת לעוד…"

במלאות שלוש שנים לנפילתו של יוסף, לאחר האזכרה, נערכה סעודת מצווה שבסיומה הוזמן קהל הנאספים להרצאה בנושא צדקה ונתינה מפי ד"ר מיכה גודמן.

לזכרו של יוסף הוקמה קבוצה באתר הרשת החברתית "פייסבוק" ובה דברי חברים, עדכונים על אירועים לזכרו, תמונות, ועוד.

דפי זיכרון השזורים בתמונות ובהספדים הוקדשו ליוסף באתר האינטרט של המועצה המקומית אפרת ובאתר של עמותת "מגלן".

כתבו חבריו של יוסף לצוות "עמרני": "… גודמן הוא איש שקם, הוא אדם שמסתער בלי לחשוב פעמיים, שלא מפחד מכאב ומקושי. גודמן הוא איש חזק, הוא פשוט כזה – המוטיבציה האין-סופית, הרצון הבלתי נפסק להיכנס לכל פעילות ואימון… אבל הדבר הכי בולט הוא רוחב הלב שלך, היכולת הבלתי נגמרת שלך לתת, להעניק – אם בלעבור עם קופת הצדקה מאחד לשני ולא לוותר עד שהיא מתמלאת, או לדאוג תמיד שלא נישאר רעבים בכל מקום שנגיע אליו בארץ, לוודא שהמד"ס יהיה קצת יותר קשה… הדבר הכי חשוב שאפשר ללמוד מיוסף הוא אהבת חינם – אהבה גדולה לחיים, להכול, לכולם. גאים בך, אוהבים אותך."

"היית איש של אין-סוף," כתב אילן, "למוטיבציה שלך לא היה סוף. לרעות שלך לא היה סוף. לכוח הפיזי והנפשי שלך לא היה סוף. ובעיקר לטוב הלב שלך לא היה סוף."

שיר שכתב לזכרו של יוסף אורן לובוצקי, פורסם באתר האינטרנט "צורה": "מחובר ברוח עליון / באורו נראה אור. / גיבור כוח / אדיר אומה. משרת נאמן / לישראל השלמה. / במסדר אבירים / חלומו התגשם, / בין שמים לארץ / הוא מרגיש שלם. / החלטה גורלית / ניתוק הקשרים, / לא עוד ירחף / על כנפי נשרים. / בסחרור מתמשך / הוא צונח, / מעלה מעלה."

 

ת.נ.צ.ב.ה

 

מקום מנוחתו

בית העלמין הצבאי: הר הרצל

חלקה: 7     שורה: 9     קבר: 5