בנם השני של שלומית ואייל. נולד ביום כ”ד בחשוון תשל”ז (19.11.1987) . אח לשחר ותום-לי.

טל גדל והתחנך בכפר סבא. הוא למד בבית הספר היסודי “בן-גוריון”, המשיך לחטיבת הביניים “בר-לב” וסיים את לימודיו בתיכון “כצנלסון” במגמת תקשורת- אותה סיים בהצטיינות. טל בלט בכישוריו במגמה זו ועסק בצילום, בבימוי סרטים ובעריכתם.

במהלך כל שנות חייו עסק טל בספורט, כאורח חיים. הוא היה ספורטאי מצטיין ואתלט יוצא דופן. שלוותו, קשיחותו ותעוזתו התגלו עוד בילדותו. בהיותו בכיתה א’ המליצו להוריו לצרף אותו לאימונים במכון “וינגייט” בענף התעמלות קרקע ומכשירים. “יש לו את התכונות שאנחנו מחפשים”, הסביר המאמן, “חוזק פיזי ואומץ לב”. ואכן, עוד בהיותו תלמיד בית הספר היסודי בלט טל בכוחו ובאומץ הלב שהפגין בתרגילים, בעיקר על טבעות. הוא זכה במקום השלישי בארץ בענף זה. ההתעמלות בענף זה, דרך עבודה קשה, מאומצת וחסרת פשרות חיזקה בו את השאיפה לשלמות, למשמעת עצמית ולהישגיות.

בהמשך שיחק טל כדורסל ב”מכבי כפר סבא” והיה שחקן דומיננטי בקבוצתו, כפי שתיאר מאמנו את סגנונו על המגרש: “בעקשנות, במסירות, בהתאבדות על כל כדור”.

יותר מכל טל אהב סקי וגלש בחו”ל. גם בענף אתגרי זה, וכבר בחופשת הסקי הראשונה שלו בהיותו נער, הוא גילה אומץ והתמדה. כך תיאר זאת אביו: “הוא היה הראשון שפותח את האתר והאחרון שסוגר אותו. גם בימים הסוערים ביותר הוא לא ויתר וגלש מפסגות ההרים ללא יראה, כשהוא משתלב להפליא במורדות ההרים המושלגים”.

טל רצה לתרום תרומה משמעותית לצה”ל. לאחר שעבר את יום הסיירות ואת גיבוש מטכ”ל, התקשר לאחיו שחר, שהיה אז קצין בדרגת סגן בהנדסה קרבית: “יום אחד, בעת שהייתי בחברון,” סיפר שחר. “הוא התקשר אליי ואמר לי: “שואלים אותי: מטכ”ל או שלדג, מה אתה אומר ?”. חייכתי בתוכי ואחרי התייעצות קצרה הוא בחר באפשרות הראשונה”.

ב-24 בנובמבר 2005 התגייס טל לסיירת מטכ”ל, והחל את מסלול הלוחמים בצוות “דוד”. כעבור יותר משנה הצטרף לצוות “אילן” ביחידת “מגלן”, יחידה שקיבלה צל”ש בעקבות מלחמת לבנון השנייה. שירותו הצבאי כלל אימונים מפרכים וחייב שמירה על כושר גופני גבוה.

כשהגיע לקורס קצינים “מנטאלית, היה לו קשה”, נזכר אחיו, “פתאום הוא הגיע לבסיס עם חוקים מאוד נוקשים, והוא היה רגיל לחיות ולהתנהל כלוחם. אבל לא רק שהוא התגבר על הקשיים, אלא גם הטביע את חותמו בבה”ד 1”.

טל שאף להיות מפל”ג (מפקד פלגה). לאחר שסיים קורס קצינים, חזר ליחידה כמפקד צוות – צוות “טַלְקֶר”. (טַלְקֶר היה כינויו בסיירת מטכ”ל ואחר כך ב”מגלן”).

בהמשך הוא מונה לתפקיד של סגן מפקד פלגת לוחמים. במהלך תפקידיו טל עיצב לוחמים, והצבא עיצב אותו ואת אישיותו.

טל אהב את היחידה בזכות הערכים, שעליהם חינכה את לוחמיה. היחידה הפכה למקור גאוותו. משפחתו וחבריו כמעט ולא הוזמנו לטקסים עקב אופיין של היחידות שבהן שירת, אך זכו לקחת חלק בטקס הענקת דרגות למצטיינים. הטקס התקיים סמוך ליום העצמאות 2011, כחודש לפני נפילתו. בטקס קיבל טל את דרגת הסרן, כשנה מוקדם מהרגיל.

לאורך כל מסלולו הצבאי הייתה משפחתו שרויה בחרדה מתמדת, אך הקפידה שלא לשאול שאלות מיותרות. טל תמיד נתן את התחושה שהכול בסדר, הכול בשליטה: “אימא”, אמר, “אני האחרון שאת צריכה לדאוג לו”.

טל אהב אנשים, הוא התייחס לכל אדם ואנשים אהבו אותו. בתפקידו כמפקד, הוא לא נזקק לדרגות על הכתפיים, ולכן התהלך לעתים בלעדיהן. חייליו הלכו אחריו בזכות דרך ההתנהלות שלו, ההבנה שלו, הדוגמה האישית שנתן. פקודיו ב-2009 כתבו לו: “תמיד יהיה מאחוריך צוות, בכל מקום בו תדרוך…” טל היה לוחם וקצין שענווה וצניעות הם חלק ממנו. “איזו ענווה דרושה לו לאדם כדי לדבר לא בשבחי עצמו, אלא על מה שחסר לו…” אמר עליו מפקד היחידה. חייליו ביטאו זאת באומרם: “אתה סללת את דרכנו, בנית ועיצבת אותנו לפי השקפותיך ובצל דמותך. בענווה ובצניעות נהגת לפנות אלינו: ‘צוות יקר’ ולא בשמך, ‘צוות טַלְקֶר’… היית חלק בלתי נפרד מה’אנחנו’ ותמיד בראש. ה’אנחנו’ – צוות אחד, אנחנו זה שלם. אנחנו יחד בשבתות, יחד באלונקות, יחד במסעות, יחד לאורך כל הדרך… באופן בו פנית אלינו, תמיד כללת את עצמך בכישלונותינו, והוצאת את עצמך מהצלחותינו…”

חברתו נועם מספרת:” “גם כשלא התראינו הרבה זמן, לא הסכמת לבוא הביתה ל”אפטר”, כי אמרת, שאתה צריך להוות דוגמא אישית, שזה לא הוגן שהחיילים יישארו, ואתה תצא…”

טל ידע להשיג את מטרותיו אחת לאחת במדויק, בתכנון קפדני, והכול בשקט ובקסם אישי יוצא דופן. מפקד הפלגה, רב-סרן רן, תיאר את התנהלותו המיוחדת: “כל כך חזק, כל כך מודע לעצמו, תמיד בדרך לעוד פסגה, וכשמגיע אליה, חולם כבר על הבאה. רציני, מקצועי במגוון רחב של תחומים, חותר תמיד למגע וקר רוח בכל סיטואציה. אוהב את הארץ ונופיה, מהווה דוגמה ומופת בכל מעשיו, ומפקד בכל רמ”ח איבריו. טל, עם שלל התכונות המרהיבות הללו, תמיד ידעת לשמור על החיוך המפורסם, וליצור אווירה של כיף וטוב סביבך… היית לי מורה דרך”.

אריאל ל’, חברו לצוות, סיפר: “טל בשבילי הוא תמימות משולבת בתחכום… חבר לצוות בעל פנים יפות של ילד תמים, שככל שמכירים אותו יותר מבינים, כמה חוכמה ואינטליגנציה יש בראש שמאחורי העיניים הטובות והתמימות. את טַלְקֶר אי אפשר לעצור, כי מה שהוא רוצה הוא משיג, ואסור לשאול יותר מדי שאלות, הוא פשוט כובש את היעד, ועושה את זה בשקט, שכל כך אופייני לו… טל נהג לומר: ‘אל תשאל שאלות, כדי שלא תשמע שקרים'”.

בזכות תכונותיו העריצו אותו חבריו לצוות. סיפר על כך עוז, חברו לצוות: “טַלְקֶר, מהר מאוד הבנו, עם מי יש לנו עסק: חייכן, כובש, שקט ובטוח. ישר הפכת לקמע של הצוות… הערצנו אותך, טַלְקֶר, על הרוגע והביטחון, על ההבנה האמיתית של המצב, על זה שתמיד אמרת את האמת בפנים, גם כשלא היה נעים לשמוע אותה… ועל זה שידעת להשיג הכול!.. תמיד יצאת מכל מצב – ידעת שרק כך אפשר לנצח! עם הזמן עשית את התהליך הטבעי, וראינו איך אתה הולך והופך מלוחם בצוות למפקד, שתופס מנהיגות ומוביל. איך אפשר שלא ללכת אחריך? אתה יותר חכם מכולנו, כבשת אותנו בזכות הדיבור האיטי, הבטוח, המשכנע והמדויק שלך, יש לך את זה ללא ספק”.

דור א’, חברו לצוות, הוסיף ואמר: “הערכתי אותך על דרכך הצבאית, על דרכי פיקודך, על הציונות, הערכים והגאווה, שהובילו אותך בדרכך עם חיוך על הפנים… נשארנו ביחידה, והייתה לנו שם, ללא מילים, את הגאווה הפנימית המשותפת…”

לצד הרוגע, הפשטות, השקט והשלווה שטל הקרין, הוא היה קשוח, מקצוען ונועז. תכונות אלו, שהיו בו מילדותו, בלטו בשירותו הצבאי, וחייליו סיפרו כי “הוא לא יודע פחד מהו…” מפקדו טען, כי מה שדרש מעצמו, דרש מחייליו, אשר תיארוהו כך: “בין כל צדדיך יש את הצד הזה, שלא נוכל לשכוח, זה שחלקנו עדיין חוששים ממנו. אותו צד של הגבולות הברורים, זה שהעמיד אותנו במקום, אותו צד שלא ויתר לעולם, זה שמעולם לא הבנו… למה אי אפשר להוריד את הרגל מהגז. היום אנו מבינים קצת יותר לאן כיוונת, ומדוע זו הדרך שבחרת להוביל אותנו…”

עמיתיו אמרו ש”טל היה אולי האיש הכי קר רוח ביחידה”, ומפקד היחידה סיכם: “עדין, חכם ורגיש מאין כמותו, ויחד עם זאת, מקצוען ונחוש…”

כשטל קיבל תעודת קצין מצטיין, איש מבני המשפחה לא הופתע. בכל פעם שחשבו שהוא מסיים תפקיד ומשתחרר מהצבא, הוא הפתיע ואמר:” עדיין צריכים אותי ביחידה, אולי… אחרי התפקיד הבא'”.

בדרך כלל, כשטל השתחרר הביתה בסוף השבוע, הוא נהג לאסוף את אחותו הקטנה תום-לי מבית הספר, ומשם היו הולכים יחד לאכול יוגורט.

כך כתבה תום-לי לטל בנאום בת המצווה שלה: “טל , אתה לוקח אותי להמון טיולים, אתה לוקח אותי למעיינות ולמפלים, אתה מראה לי את ארץ ישראל היפה ברגליים ולא מוותר! הבעיה היא ש… לפעמים… אתה שוכח שאני רק ילדה, ועדיין לא התגייסתי לצבא. כל טיול אצלך הוא מסע, ושתדע לך… את החוויה במדבר יהודה, אני אף פעם לא אשכח! דרך אגב, אני גם מאוד אוהבת לאכול איתך יוגורט בקניון”. בין השניים היה קשר מיוחד, למרות פער הגילים.

טל אהב לטייל בארץ ולבלות עם המשפחה. לפני נפילתו נסעה המשפחה עם חברים לקיבוץ “גדות” שבגליל העליון. אף אחד מהם לא העלה על דעתו שיהיה זה הטיול האחרון עם טל. סיפר שחר אחיו: “הוא הצליח להשתחרר לחופשה והגיע רק ביום שישי בשעות אחר הצהריים. בגלל שהוא הגיע מאוחר, נסענו אני והוא ביחד ברכב לטיול כדי להצטרף למשפחה. כל הדרך דיברנו על המון דברים – על הצבא, עליו, על החברה… בערב יצאנו אני והוא למסעדה ערבית בזרזיר, ואחר כך המשכנו לפאב שטל מכיר בראש פינה. למחרת נסענו כולנו לטיול רגלי וטל היה הנווט. טל אהב מאוד לטייל בארץ והכיר כל מסלול וכל שביל. בכל רגע פנוי הוא היה יוצא לטיולים רגליים ברחבי הארץ”. כשאימו שאלה אותו פעם, אם הוא יודע להגיע לעפולה ברכב, השיב לה בתמימות: “אני יודע יותר טוב להגיע ברגל”. טל הכיר את ארץ ישראל על כל מעיינותיה, אהב את המדבר, ולא ויתר על הגליל והגולן. כשנסע לטייל עם משפחתו, תמיד שכנע אותם לישון תחת כיפת השמים, להביט בכוכבים ולחייך. הוא העביר את אהבתו לארץ ישראל לא רק לחייליו, כמפקד בצבא, אלא גם למשפחתו ולחבריו באזרחות. אימו אמרה: “אתה הוא זה שמראה לנו את הים ואת השקיעה, אתה הוא זה שמראה לנו את ארץ ישראל היפה דרך אין ספור מעיינות ונחלים. אתה הוא זה שמשמיע לנו את זרימת המים השקטה בפלגים ובמפלים, והכול בטבעיות ובפשטות בלתי מתפשרת… אין אצלך נסיעה בכביש ראשי. ‘אבא, קח ימינה’ היית אומר ומוביל אותנו דרך שבילי עפר למקומות קסומים, ואז שותק… ובטבע משתלב”.

טל היה סגן מפקד פלגה ביחידתו, וביום האחרון לחייו היה אמור לשמש מפקד כוח לראשונה, ולא הסתיר את התרגשותו. ביום ראשון בשעה 11:30 הוא הגיע לבסיס כדי להתארגן לקראת תרגיל אימונים סבוך, שהתחיל כבר שבוע קודם לכן, בהכנות נוהל קרב. טל יצא מרכבו וישב מספר דקות לדבר עם חבריו, טרם עלייתו המתוכננת למסוק הלוחמים.

פתאום החל להתלונן על כאבי ראש חזקים מאוד. “יש לי סחרחורת…” הספיק לומר, התרומם מכיסאו, צעד שלושה צעדים והתמוטט. במקום נכחו רופא היחידה, רופאי מילואים ופרמדיק. הם זינקו לעברו והחלו לנסות להנשימו. טל הובהל לבית החולים “קפלן” ברחובות, שם התברר שמערכות גופו קרסו ונקבע מותו. משפחתו וחבריו התקשו להבין, איך הלוחם הבריא, האתלט, הקשוח והחזק, הן מנטאלית הן פיזית, שמעולם לא נשבר, איננו. “אין איך להסביר את מה שקרה, איך האדם הכי חזק שאני מכירה מבחוץ ומבפנים, נופל ברגע אחד. הדבר היחיד שאני יכולה להגיד לעצמי הוא, שאלוהים באמת רוצה את הטובים ביותר קרוב אליו, אתה היית הטוב מכולם …” חברתו, נועם רוזנברג.

לאחר שחזר מפקד היחידה מההלוויה, כינס את הלוחמים ההמומים, שעמדו מולו ואמר: “אנו ממשיכים לעשות את הדבר שטל רצה לעשות, ועל ידי זה אנחנו בעצם ממשיכים את דרכו… אם טל היה יכול לומר לנו מה רצונו, הוא היה מתעקש, שנמשיך להתאמן ולהתכונן לדבר האמיתי”.

סרן טל עומרי נפל בפעילות מבצעית ביום י’ בסיוון תשע”א (12.6.2011), בן עשרים ושלוש וחצי היה בנפלו. “כל כך צעיר, ויחד עם זאת, נגע בכל כך הרבה אנשים”. אמר שר המדע, מר דניאל הרשקוביץ.

טל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הניח אחריו הורים, אח ואחות.

כשטל הרגיש שהוא אינו שבע רצון מדבר מסוים – טיול, ארוחה, מסיבה או משימה שלא עמדה בציפיותיו – נהג לומר: “הביצוע – חצי כוח”. “עם נפילתו נותרנו כולנו ‘חצי כוח’,” אמרו הוריו.

מפקד היחידה ספד לו ואמר, כי “כבר בפגישתם הראשונה בבה”ד 1, טל הדגיש את רצונו להמשיך ולהשפיע בשירותו הצבאי… טל יכול היה ללמד את כולנו שליחות מהי… מורשתו של טל – קצין, לוחם, חבר ואח – תנחה אותנו בדרכנו”.

חבריו לצוותים של טל ופקודיו קראו לו “טַלְקֶר”, לכן על מצבתו נחקקו המילים:

“טַלְקֶר” – שמו בסיירת מטכ”ל, שהפך לזהותו ביחידת “מגלן”.

ת.נ.צ.ב.ה