בן אורה ופטר. נולד ביום כ”א באב תשכ”ט (5.8.1969) בקיבוץ עברון. בן ונכד בכור, אח להלית, ניצן, מיטל וגל. מגיל רך בלט בחושיו הטכניים, בבניית מגדלי לגו מורכבים ומדהימים ביופיים.

בשנת 1976, והוא בן 7, עברה המשפחה למושב עין יהב שבערבה, שם צמח, גדל והתחבר אל קסמו של המדבר. ‘פרא אציל’, ילד מיוחד, נבון ובעל הלך מחשבה שונה ומקורי, אחראי וצנוע.

רונן מספר: “היה בו שילוב של אצילות הנפש וביישנות כובשת, ובנוסף אינסטינקטים בריאים (חייתיים), חוכמה וחוסר מורא. כל אלה עוצבו בו בילדותו ובנעוריו, שעברו עליו כילד בר במדבר”.

רותם למד בבית-הספר היסודי ובתיכון “שיטים” שבמרכז ספיר. כבר בגיל 7 ניכר היה כי רותם מעדיף את חיק הטבע על פני כותלי בית-הספר, כאילו “הכוכבים והירח הם התאורה לדרך של רותם, מרחבים ושמיים הם הבית של רותם”. מגיל 13 היה למעין רועה גמלים “שהמדבר קטן עליו”, אסף נחשים והציב אתגרים לעצמו, בהם בחר מתוך אהבה ומימש אותם כמנצח.

הוריו, שהבינו את צרכיו וחיבורו המיוחד אל הטבע, תמכו ואיפשרו לו חופש למידה ועשייה.

התקיים בו שילוב נדיר של ילד טבע ובן המאה ה-20, קוקטייל של נשמה וחוכמה ממקום אחר, ייחודיות נדירה ו”גאוניות רותמית אופיינית”. רותם הקרין ביטחון, כוח ועוצמה והיה בעל איכויות יוצאות דופן ובולטות לעין כל.

מתוך ניסיונו כבן מדבר של ממש, שגדל בו והכירו לאורכו ולרוחבו, הדריך רותם בן ה-17 טיולי גמלים באילת. דרכו היתה דרך הנגיעה בגבולות השמיים וחציית גבולות אלה לא היתה בעיניו מעולם דבר בלתי אפשרי.

רותם היה ילד נצחי. הוא אהב את הילד שבו, חיבק ואימץ אותו, פעל על פי תשוקת נפשו, תמיד בזהירות, בדריכות ובשנינות אין-קץ. בנוכחות שלא ניתן היה להתעלם ממנה, הרשים את סובביו בכל צעד בחייו. רותם חי את הטבע והטבע חי אותו. את רוב שעותיו בילה בכל דרך ואופן בחיק הטבע.

רותם נודע ביכולותיו המרשימות בנהיגת שטח. הוא נהג בג’יפים ואופנועים בין חולות המדבר כאילו היה העניין חלק ממנו מבטן ומלידה. רותם ניחן בחוש טכני מפותח, תמיד ידע לפתור כל בעיה בשקידה, בהתעניינות ובסקרנות ומתוך ידיעה מוחלטת שאין בכוונתו לוותר עד למציאת הפתרון. רותם היה עבור בני משפחתו, מכריו וחבריו הכתובת שאליה פונים בשעת הצורך, כשזקוקים לטיפול ברכב או למציאת פתרון מהיר, חכם ובטוח לבעיותיהם.

ארבעת אחיו ואחיותיו הצעירים אהבו והעריצו אותו, וכך גם חבריו הרבים, שהיו לחלק מרכזי בחייו וליוו אותו בחברות נדירה ומיוחדת לאורך חייו.

בנובמבר 1987 התגייס רותם לצה”ל והחל את שירותו כלוחם בסיירת “גבעתי”. גם במסגרת הצבא היה למושא הערצה, מודל לחיקוי ובלט בכישרונות נדירים.

מפקדיו גילו חייל מוכשר, בעל כישורי שטח, כושר מנהיגות ונוכחות שאין להתעלם ממנה, ובשנת 1988 כבר היה לסמל וגשש במשל”ט בהר חריף. שנה לאחר-מכן הקים יחס”ר בעוצבת סיני בגבול מצרים ופיקד עליו.

בשנת 1991 עבר ליחידת “מגלן” כקצין סדרות ג’יפים לצנחנים.

טל רוסו מספר: “רותם, פקודי וחברי הטוב. נפגשנו לפני 10 שנים, כשהוטל עלי להקים את ‘מגלן’ כיחידה ייחודית ושונה. חיפשתי מי שישנה את יכולת הנהיגה המבצעית ותפישת השטח. קיבלתי שתי חוות-דעת עליך, הראשונה ממפקדך בעבר, תא”ל אורי אגמון, שאמר בהערצה מוחלטת שאתה מתאים לתפקיד כמו כפפה ליד, והשנייה מתא”ל אחר שאמר עליך שאתה קרימינל מטורף. מיד ידעתי שאתה האיש שאני מחפש! מאז אני ‘מחובר’ אליך בצבא ומחוץ לצבא. תכונותיך המדהימות הפכו אותך למושא הערצה של פקודיך, מפקדיך וחבריך, וכל זאת בזכות הכנות, הפשטות, החברות, רוחב הלב וכמובן הידע המקצועי. במהלך התקופה הכירו אותך כמומחה מספר אחת בצבא לכל תחום הנהיגה המבצעית, ברכב ובשטח. יזמת ופעלת רבות לקידום התחום וכולם פנו אליך לעצה טובה, הדרכה ופעילות מבצעית יזומה ולכולם אמרת ‘אני כבר מגיע’.”

לאחר שחרורו מצה”ל, טייל רותם שנה בקניה שבאפריקה.

רותם נישא לדפנה, ובשנת 1995 הצטרף לשורות צבא הקבע, באוגדת “חיצי האש” של הצנחנים ופיקד שוב כקצין סדרות בחטיבה.

שנתיים לאחר-מכן פיקד על פלוגת הניוד והיה קצין ניוד אוגדתי באוגדת ‘חיצי האש’.

בפברואר 1998 נולד בנו מתן.

ביום 27.10.2001 נפצע רותם באורח קשה בתאונת-דרכים בעת שרכב על האופנוע שכה אהב.

ביום ט”ו בחשוון תשס”ב (31.10.2001) נפטר רותם בבית-החולים “הדסה עין כרם” והוא בן שלושים-ושתיים. סרן רותם שני הובא למנוחות בחלקה הצבאית שבמושב עין יהב. הותיר אחריו אישה, בן, הורים וארבעה אחים ואחיות.

אל”ם אייל, מפקד היחידה, כותב למשפחה: “במהלך היכרותי הקצרה עם רותם נחשפתי לפועלו הייחודי. רותם היווה נדבך עיקרי בהקניית ערכי הטבע, הריעות והנהיגה המבצעית ביחידה, דמות נערצת ודוגמה לחיקוי בקרב הסובבים אותו. רותם הקרין ביטחון ושלווה, תכונות אשר באו לידי ביטוי בעזרה שנכון היה לתת בכל עת… רותם השאיר לנו את חזון הנהיגה המבצעית כמזכרת לפועלו ולתרומתו האדירה ליחידה”.

רונן אביבי כותב: “כשהתגייסת חששתי מאוד שלא תצליח להסתגל למסגרת הקשוחה והתובענית של הצבא. עקבתי אחריך בפליאה, איך כל פעם מחדש כאשר עברת למסגרת חדשה בתוך הצבא, תוך זמן קצר למדו את יכולותיך ומעלותיך. ניחנת בסגולה להפוך כל מסגרת סוגרת למסגרת שעובדת איתך ובשבילך… רותם, אתה נשארת אותו ‘פרא אציל’ של כולם – ובעיקר של הוריך ומשפחתך – שלא נותן לשום מסגרת לביית אותך, וממשיך בדרכך הייחודית. עם סיפור חייך הקצרים – שכבר הפך לאגדה – השארת חותם מדהים בלב כל חבריך וידידיך.”

לזיכרו של רותם חנכה הרשות לשמורות הטבע והגנים הלאומיים מצפור נוף בהר כיפה, בין הנחלים עשוש ופארן בערבה.

מיטל, אחותו של רותם, הקימה לזיכרו אתר אינטרנט שכתובתו: www.arava.co.il/~rotem/index.html.

המשפחה הוציאה לאור ספר לזיכרו של רותם ובו בני המשפחה וחברים טווים בסיפוריהם בהתפעלות את דמותו המיוחדת. אגדה היה בחייו ויישאר לאחר מותו.

אורה, אמו של רותם, כותבת: “דומיית הכאב בגופי/ דומיית הדמעות הזולגות מלחיי/ ושתיקת פרחי החצב / הם נר נשמה לעולם./ דומיית התפילות במדבר/ והלב שכואב ונשבר/ זיכרונות מתרפקים על חיי/ ותמונות מנסות לגרש את החושך המר…/ וגעגועי, הוי געגועי/ וזעקת אהבתי אליך/ ילדי שלי/ בני בכורי/ לעולם”.

מתוך דבריה של נטי, סבתו של רותם: “גדלת והלכת לצבא. היית בא לעתים לבקר, ותמיד עם איזו בחורה חמודה, שכן אמרת לי: ‘סבתא, רק היפות…!’ וכשסיימת את שירותך הצבאי וחשבתי שתצא כמו כולם לראות עולם, הפתעת אותי, חתמת על שירות בצבא הקבע. היית מרוצה בצבא והיו מרוצים ממך. הכרת את אישתך לעתיד והבאת לעולם ילד מקסים, את מתן. עסקת בדברים שאהבת ומילאו אותך סיפוק, ודרכך ניבאה לך עתיד מזהיר, שכן כל מי שהכיר אותך אהב והוקיר את כל הטוב שהיה לך לתת. נותרנו כולנו כואבים על כי אינך עוד עימנו. ואני, בוכה, אוהבת ומתגעגעת…”

אחותו הלית כותבת: “שלוש שנים – ואין יום בלי דמעות/ שלוש שנים – ואנחנו נשרפים מבפנים/ שלוש שנים – והגעגוע אליך/ שלוש שנים – ואנחנו כל כך שונים/ שלוש שנים – אנחנו נושמים, אוכלים, שותים וישנים./ אבל המשפחה כבר מזמן לא אותה משפחה – והחיים…/ ועברו רק שלוש שנים!/ חושבת, אוהבת ומתגעגעת”.

אחותו ניצן כותבת: “חלמתי עליך בלילה, אנחנו יושבים כל המשפחה מסביב לשולחן הקטן במטבח ומדברים. אתה עומד ליד המקרר, מוציא חמאה ונקניק, חותך גוש חמאה עבה ושם אותו על חתיכת חלה ועליו נקניק, עומד ליד השיש וזורק כמה מלים לאוויר… הרבה סיפורים יש עליך, אני עדיין מתגעגעת להתרגשות של יום שישי, כשהיית מגיע מוקדם בבוקר, מחנה את הג’יפ במחסן וישר מתחיל לתקן אותו. מתן היה נכנס הביתה גאה, מדבר בקול של מפקד בצבא מלא בסיפורים על אבא. אחר-כך הוא היה זוחל אל מתחת לג’יפ ומתקן איתך כל מיני דברים, ומביא וסוחב… הזמן עובר והגעגועים רק מתעצמים, אנחנו ממש מתגעגעים אליך ולחיים שהיו לנו לפני… לא עובר יום שאני לא חושבת עליך ומתגעגעת, נותר להמשיך ולהיפגש בחלומות, אוהבת ומתגעגעת מאוד”.

אחיו גל מספר: “אני לא הכרתי את רותם המופרע, שנוסע על גלגל אחד ומחייך למכוניות כשהוא מימינם, עוקף ועושה ווילי במאה קמ”ש. אני הכרתי את רותם שמבקש שאני אסע קצת יותר לאט עם הטרקטורון, כי החבר’ה אומרים שזה עושה אבק על השתילים, והוא ממש מתאמץ להסתיר את החיוך… אני זוכר את רותם עם מתנות, שלעולם לא מגיעות עטופות, חס וחלילה, אלא נזרקות כבדרך אגב: ‘תסתכל, שם, בדיוק, מאחורי המושב של הטרמפיסטית, חדש, בשבילך’… מה שייחד את רותם היה ההנאה מהדברים הקטנים, דברים שלאחרים נראים סתמיים או רגילים, השמחה וההתרגשות מהצלחות קטנות, תחושת ההתלהבות שמעולם לא שככה, ולא תישכח”.

דודתו מיכל כותבת: “רותם בשבילי זו הבשורה המשמחת על הולדתך, בערב קיץ, בדשא הגדול שליד חדר-האוכל כשאני כמעט בת 12… רותם בשבילי זה לא להבין איך אפשר יהיה לאהוב עוד תינוק/ת כשנודע לי שאמא בהריון כי אצלי הלב היה מלא בך… רותם בשבילי זה לבקר אתכם בכל רגילה מהצבא ולהיות איתכם כשההורים בחו”ל. באחת הפעמים ניקיתי את הדיפ פריז – ובין היתר מצאתי שם נחשים קפואים בשקיות פלסטיק, פרי שיטוטיך במדבר… רותם בשבילי זה כשבאנו לבקר אתכם ואתה כבן 17, ובבוקר סיפרת שעשית ניתוח לאביגדור הגמל שלך שהיה ליד הבית והצלת את חייו… רותם בשבילי זה לדעת שגם בצבא קלטו את הראש המיוחד והשונה שלך ואתה נושא בתפקיד מרתק, אחראי ומאתגר שתפור לפי מידותיך… רותם בשבילי אלו הם הסיפורים המופלאים עליך לאחר מותך, שהשלימו חלקים נוספים בפאזל של אישיותך הייחודית, המורכבת והמרתקת… ממשיכה לאהוב ולהתגעגע לתינוק, לנער ולבוגר המיוחד שהיית”.

חברו של רותם, גיא מלל, כותב: “רותם בן המדבר, בן אורה ופטר, בן הערבה/ זאב בודד, חבר צוות, איש של הפכים/ של אותה אמת אחת בפנים ובחוץ, של פריצת דרכים./ להט עשייה אין קץ, יצירתיות בלי גבול ומעוף/ של יצר נדודים צרוב, מחוף לחוף, לחוף…// רותם בן מדבר, איש רגעי השקט ורגעי הסערות/ בן האש והלהט איש דרכי מהמורות/ נרתם ברגע ונותן ונותן, איש חידה למתבונן/ אדם של חוץ מחוספס ותוך מגונן/ של רצינות תהומית וחיוך מתגלגל/ רותם, בן שיחם של האור והצל// בין הקדירות, הבירות והנובלס, החלומות האבודים./ רותם בן המדבר, בן אורה ופטר, בן הערבה/ רותם, בין געגועים לאהבה, בין תקווה לאכזבה./ בן המדבר שנתן ואחר-כך גם לקח, ועוד איך לקח/ חבר, ידיד ורע, לא אשכח, לא אשכח”.

מתוך דבריו של משה קפלינסקי, אלוף פיקוד המרכז: “הבשורה המרה על מותך בתאונת-אופנוע בנחל רחש בציר המעיינות, היכתה בנו כרעם ביום בהיר! זה כל כך אתה! זה כל כך לא אתה!! אתה היית האיש שיותר מכל היווית עבורנו את הסמל והמהות של הקשר עם האדמה, עם הנופים, עם כל הר, ערוץ ורגב עפר. אתה – איש הטבע והמרחבים – דווקא אתה מוצא את מותך הטראגי שם – בנופים האלו, במקומות שכל כך אהבת! אתה, שבאמנות הפכת את אהבתך ל’מקצוע’. חיברת בצורה מושלמת בין התחביב לבין עיסוקך המרכזי. הדרכת, חינכת ולימדת אחרים מהידע העצום שהיה טמון בך והפכת זאת לנחלת רבים… אתה שהיית אמון על כל ‘כלי’ ועל ‘כל מה שזז’, מומחה גדול לרכבי שטח, למטוסים, לגרוטאות ועוד, שידעת לתקן כל תקלה ב’כלים מינימליים שחייבים להיות בכל מכונית’… מעולם לא נזקקת ל’התארגנות’ כדי לצאת לשטח. ‘עוד 10 דקות אני מגיע’ נהגת לומר מכל מקום בו היית, ואמירה זו הפכה אצלנו לסיסמה שגורה. ואתה יצאת לשטח – עם חברים, משפחה, שותפים – קבוצות קטנות ושיירות ארוכות. אבל בעיקר אהבת להיות שם לבד…!”

משה הר-ציון כותב: “רותם,/ אתה שפרצת את שבילי המדבר/ אתה שאהבת לנהוג בכל דבר/ אתה שהתלהבת בכל פעם מחדש/ אתה המסתורי והנועז כל כך.// אני רוצה להגיד לך שיש לזה המשך/ אני רוצה להגיד לך שיש מי שמושך/ אני רוצה להגיד לך שיש מי שדואג/ אני רוצה להגיד לך שיש שנוהג.// ואתם שתדעו שיש מי שהתחיל/ תדעו שיש מי שהוביל/ תדעו שיש מי שהעז/ תדעו שהוא כל כך חסר/ ובכל פעם שהירח עולה/ בכל פעם שהדגל קורא/ בכל פעם שהצבוע צוחק/ בכל פעם שהמדבר בוהק/ אני אותך זוכר.”

מתוך דברים שפירסם לזיכרו של רותם חברו, אבירם ברקאי, באתר האינטרנט www.barkai4x4.co.il: “לצידם של מאיר הר ציון וירמי מהצנחנים, לצד גוליבר ולדיזינסקי, יד ביד עם כל האגדות הוותיקות – צמחה לה בשנים האחרונות אגדה חדשה. צה”ל לא ממהר להצמיח מיתוסים – בטח לא על חייליו שעדיין בחיים. יש יוצאים מן הכלל. רותם שני קראו לו. רותם היה דמות מהאגדות. מיטב הנוער היה מוכן ללכת אחריו באש ובמים. שמו נישא בפי חייליו ומפקדיו, עטוף בזרי תהילה השמורים לטובים ביותר. מסביב למדורה, בחדרי אוכל קיבוציים, במסדרונות היחידות המובחרות – רותם היה שם, בכל שיחת גברים בחאקי ותמיד מלווה בגלי הערצה. לא בכדי. עוד כנער הוא היה מיוחד במינו. כגבר הוא כבר היה מדהים – עם איכויות נדירות, זן שהולך ונעלם. והוא נעלם לנו… רותם חי את האגדה שלו עד תומה. הוא עבר לעולם אחר כדרכם של לוחמי פרא בלתי מאולפים: רכוב על גבי אופנוע, יחף, ללא קסדה, מוקף בנופי מדבר צחיח. עם כל הכאב והצער, האם הייתם מעלים תסריט סיום הולם יותר לאגדת חייו? מסופקני”.

ת.נ.צ.ב.ה